ודלא מוסיף יסף, ודלא יליף, קטלא חייב

 

שנינו בפרקי אבות (פ"א מי"ג) "ודלא מוסיף יסף, ודלא יליף, קטלא חייב", (פירוש, מי שאינו טורח להוסיף בעבודת ה' וללמוד תורה, מיתה חייב). וצריך לבאר מאמר רבותינו בזה, כי בתורה לא נכתב עונש קשה כל כך למי שאינו עוסק בתורה ומוסיף במעשה המצוות. וביאר מרן הרב זצ"ל, על פי מה שכתוב במשלי (טו), "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה". כי שמא יאמר האדם בלבו, לא אלך בנפלאות ובגדולות ממני, די לי אם אחזיק בדתי כמו שאני עכשיו, בתומתי ויראתי, ועל משמרתי אעמודה שלא להתדרדר. בעבודת ה', אך איני מוסיף עוד על עבודתי. ובאמת שאין הדבר כן, שאם לא יטרח לעלות ממדרגה למדרגה, על ידי קביעת עתיד לתורה בכל יום ויום, ולהוסיף כמה שיוכל בתורה ובמצוות, בעל כרחו יפול למטה. וזהו שנאמר "אורח חיים למעלה למשכיל", וכל זה בשביל "למען סור משאול מטה". שאם לא יעלה למעלה, בעל כרחו הוא יורד מטה. אמר התנא "ודלא מוסיף יסף", כי בלתי אפשרי שיעמוד אדם כל ימיו במדרגה אחת. והוסיף מרן הרב זצ"ל, דבר ששמעו מפי ישיבת פורת יוסף רבינו עזרא עטייה. מעשה בעיר חלאב שבסוריה, באיש ירא ה', ושמו רבי אהרן, שבכל יום היה קובע עתים לתורה, שאחר תפילת שחרית היה לומד "חוק לישראל" בעיון, בהבנת המשנה והגמרא. והזהר כפי כוחו, ואחר כך היה לומד בשלחן ערוך ביון, וכשחזר לביתו כבר היה בשעה מאוחרת, והיה סועד את לבו בפת שחרית, ומברך ברכת המזון, ואז היה לוקח את מפתחות משרדו שהיה במרכז העיר. כי רבי אהרן היה מומחה בסחורת אבנים טובות ומרגליות, ושמו הולך לפניו כאיש ישר ונאמן. ואשתו הייתה מעירה לו על כך שהיא הולך למשרדו בשעה מאוחרת כל כך, ומאין יבא לעזור לפרנס כראוי. והוא היה משיב לה כי הוא בוטח בה' שבזכות התורה שהוא לומד יפרנס את ביתו בנחת ולא בצר. והנה יום אחד, נגש לפתוח את משרדו, וימצא שם ערבי אחד מהעיר חברון יושב על הארץ ליד חנותו, שאל אותו לחפצו, ענה לו, אנא פתח את משרדך ואז אומר לך מה חפצי. לאחר שפתח את משרדו, נכנס הערבי, והוציא את התרבוש שעל ראשו, שהיה מורכב מכמה תרבושים אחד בתוך השני, והנה בין תרבוש לתרבוש נמצאה מרגלית אחת יקרה, והראה אותה הערבי לרבי אהרן, ושאל מה מחירה, רבי אהרן הביט בה היטב, ובחן אותה. בזכוכית מגדלת, ואמר לו, מרגלית זו יקרה מאד, שווה יותר ממאה אלף דולר! (בזמן ההוא שהדולר היה יקר שבעתיים מבזמנינו). אני אתענין אצל חובבי מרגליות אם יחפצו לקנות ואשיב לך דבר. אמר לו בעל המרגלית, אני מתאכסן במלון פלוני, ומצפה שבו קדם תשיבי דבר. למחרת בבוקר לאחר שרבי אהרן גמר את קביעותו בלימוד התורה, וסיים את סעודתו, ויקם וילך אל משרדו, בדרכו עבר על פני המלון הנזכר שבו התאכסן הערבי מחברון, וראה שם התקהלות המונית בפתח מלונות. שאל לפשר הדבר, וענו לו, ערבי אחד בא מפלסטין, והתאכסן כאן שבוע ימים, אכל ושתה ושבע ודשן, ולא שילם על זה כלל, והנה אמש בלילה קיבל באופן פתא שבץ לב ומת, בעל מלון בא הגיש קובלנא במשטרה, וקצין שוטרים בהנהלה למכור. במכירה פומבית את חפצי האיש, כדי לסלק את החובה לבעל המלון. עמד שם רבי אהרן משתאה לראות האם הצליח ה' את הדרכו אם לאו. התחיל הקצין למכור את בגדיו ושאר חפציו של הערבי, וכשהכריז על התרבוש, קם רבי אהרן ואמר שמוכן לקנותו בעשרה בישליק (מטבע קטן). ואיש אחד הוסיף עליו חמשה עשר בישליק, רבי אהרן הוסיף "שמונה עשר בישליק", ולא נמצא שם מי שיהיה מוכן להוסיף עוד על התרבוש. סיים הקצין את הכרזתו "אחת שתים שלוש זכה". שילם רבי אהרן את המחיר, ולקח את התרבוש למשרדו. בבואו למשרדו פתח את התרבוש, ומצא שם את המרגלית, מכר אותה ונתעשר עושר גדול. וזהו מה שאמרו על זכות המצוה של תלמוד תורה, שהלומדה אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. אורך ימים במינה ובשמאלה עושר וכבוד.