‍שאלה?

מדוע כתב מרן בש"ע (סי' תקפא ס"א) נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים וכו', הרי מזמן חצות הלילה הוא עת רצון שאפשר לומר סליחות וכמו שכתבו הפוסקים ועל צבאם הזוהר הק' (יעויין בחזו"ע, ימים נוראים עמ' ב)? תשובה: העבודה בבית המקדש התחילה בכל יום עם עלות השחר ב"תרומת הדשן". הכהן התורם היה טובל, לובש בגדי כהונה פחותים, מקדש ידיו ורגליו, נוטל מחתה עשויה כסף, ממלאה באפר כשיעור מלוא הקומץ מתוך המוקד שעל המזבח ונותנו במזרחו של כבש המזבח. ואילו החלבים והאברים של הקרבנות שנזרק דמם ביום, מצוותם להעלותם על המזבח באותו יום ואף בלילה שלאחריו עד עלות השחר. במשנה (יומא כב.) מבואר שתיקנו לעשות גורל מי יזכה בהקרבת תרומת הדשן, כי פעם אחת, רצו כל הכהנים לזכות במצוה ומעד אחד מהם ושבר את רגלו, לכן תיקנו גורל ביניהם. והגמרא שואלת, אם כן, מדוע לא תיקנו גורל בתרומת הדשן מעיקרא לפני התקלה שהיתה. ומתרצת שתרומת הדשן קריבה לפנות בוקר ושם רוב האנשים ישנים לכן לא תיקנו גורל כי לא היה חשש שיריבו על כך, וכשראו שבכל זאת באים לידי מריבה תיקנו גורל. שואלת הגמרא, והרי מצינו הקטר אברים ופדרים של קרבן התמיד שגם היא נעשית בלילה שגם שם יש התגברות שינה ומדוע שם תיקנו מעיקרא גורל. והגמרא מתרצת ששונה שכיבה מקימה שבתחילת הלילה אף שהוא עייף, העייפות לא מאלצת אותו לישון ובאותה שעה זו היא שעת הקטר חלבים ופדרים ולכן תיקנו גורל מעיקרא. מה שאין כן שאדם הנצרך לקום בבוקר שאז יש יותר התגברות העייפות ויותר קושי לקום והיא בדיוק שעת תרומת הדשן ולכן מעיקרא חשבו רבותינו שאין צורך לתקן גורל, עד שארעה תקלה וכו'. ועל פי זה כתב בספר שערים המצוינים (על יומא שם) להסביר ששעת אשמורת הבוקר מעלתה גבוהה יותר לאמירת סליחות מאשר חצות הלילה משום שקשה יותר לקום ממיטתו מאשר להישאר ער, ע"ש. אמנם כבר כתבו הפוסקים (ראה חזו"ע שם) שאפשר לומר סליחות לכתחילה בחצות הלילה, ובפרט למי שקשה לו לקום בבוקר ומביאו לידי עייפות ורפיון בלימוד או סכנה בעבודה שמצריכתו ריכוז. ואם גם זה קשה, אפשר לעשות בצהריים או אחר הצהריים עד השקיעה (עי' חזו"ע שם עמ' ו). ויש להשתדל בכל מאודו לומר סליחות וימצא לעצמו הזמן המתאים לו ביותר, לקיים מנהגם של בני ספרד מקדמא דנא.