אדם שנפטר מן העולם, מוטל על בניו שנשארו אחריו להקפיד באופן מיוחד להתפלל בכל יום שלוש תפילות במנין, כדי שיוכלו לומר קדיש על האב או האם. וכן אדם שחלילה נפטר בנו או בתו או אחיו או אחותו, יאמר קדיש לעלוי נשמתם.


ומי שנפטר מן העולם ולא השאיר אחריו בנים, טוב לשכור עבורו תלמיד חכם שיאמר קדיש לעלוי נשמתו. כלומר, יתנו עם תלמיד חכם, שתמורת סכום כסף יקבל עליו לומר קדיש בכל תפלה, כאילו הוא בנו של הנפטר. ובזה גם כן יש עלוי נשמה לנפטר, שהרי הוא אומר קדיש, ועוד שיש בכך מצוה לחזק ידי תלמידי חכמים.


ואמרו רבותינו במדרש, מעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה טוען (סוחב) על ראשו מטען גדול של קוצים, ורץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבא, העמידו ואמר לו, מדוע אתה עובד קשה כל כך, אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך, אפדה אותך מידו, ואם עני אתה, אני מעשיר אותך. אמר לו אותו האיש, בבקשה ממך אל תעכבני, שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי. אמר לו מה מעשיך? אמר לו, אותו האיש (כלומר, הוא עצמו), מת הוא, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם. אמר לו רבי עקיבא, בני, מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו? אמר לו, גבאי המס ומראשי העם הייתי, ונושא פנים לעשירים והורג עניים, ועוד עברתי הרבה עברות חמורות. אמר לו, כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? אמר לו, בבקשה ממך אל תעכבני שמא יגזרו עלי בעלי פורענות, כי אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך", ועונין אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", או יאמר קדיש, ועונין אחריו "יהא שמיה רבה מברך", מיד היו מתירין אותו מן הפורענות. אולם הוא לא הניח בן בעולם, ועזב אשתו מעוברת, ואינו יודע אם ילדה זכר מי ילמדו תורה, שאין לו אהוב בעולם. אמר לו רבי עקיבא, מה שמך? אמר לו, עקיבא. ושם אשתך? אמר לו, שושניבא. ושם מקומך? אמר לו, לודקיא. באותה שעה נצטער עליו רבי עקיבא צער גדול, וקיבל עליו לילך ולחפש אם הוליד בן, כדי ללמדו תורה ולהעמידו לפני הצבור. הלך ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום, שאל אודות אותו האיש. אמרו לו, ישחקו עצמותיו של אותו רשע. שאל על אשתו, אמרו לו, ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן, אמרו הרי ערל הוא, אפילו במצות מילה לא עסקו. מיד נטלו רבי עקיבא ומלו והושיבו לפניו, ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. יצאה בת קול ואמרה לו, רבי עקיבא, לך ולמד אותו. הלך ולמדו תורה וקריאת שמע ושמונה עשרה ברכות, וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל, ואמר "ברכו את ה' המבורך" וענו הקהל, "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואמר קדיש, וענו אחריו "יהא שמיה רבה". ואחר כך לימדו משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, עד שנתחכם מאוד, והוא רבי נחום הפקולי, (וכמה תלמידי חכמים יצאו ממנו). באותה שעה מיד התירו המת מן הפורענות, ובא לרבי עקיבא בחלום, ואמר, יהי רצון שתנוח דעתך בגן עדן, כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדין גיהנם. כי כשנכנס בני לבית הכנסת ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני הנורא. וכשנכנס לבית המדרש, ביטלו ממני כל הדינים שעלי. וכשנתחכם בני וקראוהו "רבי", שמו כסאי (את הכסא שלי) בגן עדן בין צדיקים וחסידים, ועטרוני בכמה עטרות. בזכותך היתה לי כל זאת. מיד פתח רבי עקיבא ואמר, ה' שמך לעולם, ה' זכרך לדור ודור. ישמע חכם ויוסף לקח.


וכתב רבינו האר"י, שבאמירת קדיש יש גם תועלת עצומה להעלות את הנפטר ממדרגה למדרגה בגן עדן, ולפיכך נהגו ישראל, לומר קדיש אחר פטירת אביו או אמו, ואפילו היו צדיקים גמורים, והמנהג הוא שמליל שבת שקודם יום הפטירה (יארצייט) מתחילים הבנים לומר קדיש עד יום הפטירה (ועד בכלל) (ואם חל יום הפטירה בליל שבת, מתחילים לומר קדיש מליל שבת שלפניו), ובשבת הקודם ליום הפטירה נוהגים להעלות הבן לקריאת מפטיר וקוראים ההפטרה בציבור.


בשעת אמירת הקדיש, יש לכרוע חמש כריעות, ואלו הן: בשעה שאומר "יתגדל", וכשאומר "יהא שמיה רבא", וכשאומר "יתברך", וכשאומר "בריך הוא", וכשאומר "ואמרו אמן" (כלומר, באמירת: דאמירן בעלמא "ואמרו אמן"

0 תגובות