שאלה: גוי שחימם תבשיל לח על הפלטה, האם יש בזה משום בישולי גויים?

 

 

תשובה: הנה אף שדעת מרן בש"ע (סי' שיח סט"ו) שיש בישול בדבר לח בתבשיל לח שהצטנן. מ"מ לענין בישולי גויים יש להקל שרק לענין שבת יש להחמיר בזה, אבל לגבי בישולי גויים אחר שמצינו שהקלו לענין בישולי גויים במאכל בן דרוסאי שאין בו בישול, ה"ה בלח שהצטנן שאין בו בישול. וכעין שמצינו בברכ"י שיש להקל ולומר לגוי להניח תבשיל שהתבשל והוא לח על האש בשבת, ואף שדעת הש"ע להחמיר בבישול אחר בישול בלח, באמירה לעכו"ם, קיל טפי ויש לסמוך על הראשונים והאחרונים דס"ל דאין בישול אחר בישול בדבר לח. וכ"ה הוא דעת הרמ"א ודעימיה דאין בישול אחר בישול בלח אף בשבת (וכמש"כ בחזו"א סי' לז ס"ק יג ובשו"ת אגרות משה ח"ד חאו"ח סי' ד).

 

ועוד יש לצרף דאם מדובר על ערבי ישמעאלי מה שכתב בספר תורות אמת (יו"ד סי' קיב) שבישמעאלי אין דין בישולי גויים. וכ"ה בתשובת הגאון רבי יעקב חאגיז בשו"ת מהר"י פארג'י (סי' לט) [והביאם בהליכות עולם ח"ז עמ' צא והלאה ולא הסכים לדבריהם, ע"ש].

 

ויש לצרף גם מה שכתבו התוס' (עבודה זרה לח. בד"ה אלא) וז"ל, ואומר הרב רבי אברהם בן דוד, שאם הגוי מבשל בביתו של ישראל, מותר, כיון שאין לחוש בזה לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים. וכ"כ המרדכי (שם סי' תתל), שרבינו אברהם דאורליינש התיר כשהגוי מבשל בבית של ישראל. ובתוספות רבינו יהודה בר יצחק מבירינא (עמ' קנג) כתב, שהרב רבינו אברהם בן רבי יהודה בהר"ר יום טוב היה מתיר לבשל על ידי גוי בביתו של ישראל, אפילו בלא חיתוי, משום שבבית ישראל לא שייך חתנות, ולא הודה לו רבינו תם, ע"ש. ובספר איסור והיתר (כלל מג סי' יג) כתב שנוהגים לסמוך בדיעבד על רש"מ וראבי"ה מאורליינש שפסקו להתיר בישול גוי בבית ישראל, דליכא למיחש לא משום חתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים, ע"ש. ומרן הבית יוסף בבדק הבית (ריש סי' קיג) הביא מה שכתב רבינו ירוחם, שרוב הפוסקים הסכימו להתיר בישול גוי בבית ישראל, ע"ש.

 

וכן עוד יש לצרף בגוי שכיר שעובד אצלינו ע"פ מש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' סח) שיש מרבותינו שצידדו להתיר בישולי עבדים ושפחות שלנו, ונתנו טעם לדבריהם, שמכיון שאיסור בישולי עכו"ם אינו אלא משום חתנות, אין גזרת חתנות וקירוב הדעת אלא במי שעושה מרצונו לאהבת הישראל, אבל אלו עושים הם אף אם לא ירצו. הילכך אין קירוב הדעת שייך בהם, ולא גזרת חתנות. וסיים, ומ"מ אין דבריהם מחוורים בעיני, דלא פלוג רבנן, וכן אנו נוהגים איסור בבישוליהם אף בדיעבד, עכת"ד (ותשובה זו הובאה ככתבה וכלשונה גם בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קמט). ובספר ארחות חיים (יו"ד עמ' שכט) כתב, שהרמב"ן בתשובה התיר בישולי עבדים ושפחות הקנויים לנו, כיון שמוזהרים עליהם מן התורה שלא לעשות מלאכה בשבת ואינם בכלל גויים דעלמא, ולכן אינם בכלל גזירות חז"ל בזה, ושכן נהגו. והרא"ה כתב אע"פ שהדעת נוטה לדבריו, בעל נפש יחמיר על עצמו. והרשב"א אוסר אף בדיעבד. ודברי הרא"ה הם בבדק הבית (בית ג שער ז, דף צד ע"א) שכתב, שרבינו יצחק ב"ר מנוח התיר בזה, שכיון שעושים דרך כפייה לא שייך קירוב דעת בבישוליהם. ומורי הרמב"ן רואה דבריו, ואע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה, מ"מ בדיעבד מותר, ע"כ. ובחידושי הריטב"א (עבודה זרה לח.) כתב, שרבים וגדולים בצרפת נהגו להקל בעבדים ושפחות שלנו. וראוי להחמיר, ע"ש. שו"ר שכ"כ בשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' רכז) שיש להקל בתבשיל לח שלא גרע ממאכל בן דרוסאי. ולענ"ד שרי אף לכתחילה לומר לגוי לחמם תבשיל לח על הפלאטה מהטעמים הנ"ל, ובפרט דהוי מילתא דרבנן.

 

הלכך להלכה, אם גוי חימם תבשיל לח, אין לאסור כן משום בישולי גויים. ואף לכתחילה מותר לומר לגוי לחמם תבשיל לח