מלאכת זורע בשבת אחד מלט' מלאכות

נאמר בתורה (ספר שמות פרק כ): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וכו', כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ".   והזהירה התורה על שמירת השבת שתים עשרה פעמים, כי יסוד אמונתנו הוא האמונה בבריאת העולם על ידי ה' יתברך, ואמרו רבותינו, כל המשמר את השבת כאילו מקיים את כל התורה, וכל המחלל את השבת כאילו כפר בתורה כולה. וזאת מפני הטעם שהזכרנו, ששמירת השבת היא שורש אמונתנו.

כל המלאכות שאסור מן התורה לעשותן ביום השבת, נקראות "אבות מלאכות", ויש להן "תולדות". ולשם דוגמא, נזכיר אב ותולדה במלאכות שבת, והם ה"בונה" וה"מגבן". ה"בונה", הוא מי שבונה בנין בשבת, שעובר על איסור מן התורה במלאכה האסורה בשבת. ואילו תולדת מלאכת בונה, היא מלאכה שדומה לה, והיא מלאכת "מגבן", שהוא אדם המעמיד חלב כדי לעשות ממנו גבינה בשבת, והרי הוא עובר על חילול שבת משום "בונה", מפני שתכליתה של מלאכת הבונה, היא קיבוץ וחיבור כמה חלקים ביחד לעשותם גוש אחד, ועשיית הגבינה דומה ממש למלאכה זו, ולכן אף היא אסורה מן התורה. (ולענין עשיית קרח בשבת יבואר אם ירצה ה' בהזדמנות).

אבות מלאכות האסורות בשבת הן ארבעים חסר אחת (כלומר שלושים ותשע מלאכות) והן הנקראות ט"ל מלאכות, ונשנו כולן במשנה במסכת שבת (דף עג.). כמו שהזכרנו הרבה פעמים.

הראשונה באבות המלאכות היא מלאכת "זורע", ובכלל אב מלאכה זו נמצא כל דבר שבכוונתו להצמיח דבר. ולדוגמא, הזורע בשבת, וכן הזומר אילנות בשבת כדי שיגדלו יפה, והמרכיב אילנות וכיוצא בזה. ובגמרא במסכת מועד קטן (ב:) אמרו שאף המשקה בשבת חייב משום זורע, מפני שעל ידי המים צומחים הזרעים והאילנות. ומכלל זה יש להזהיר את האוכלים בשבת באילנות ובפרדסים שלא יטלו ידיהם על גבי העשבים, וכן יזהרו שלא לשפוך משקה על גבי העשבים, מפני שעל ידי כך נמצא שהם משקים את העשבים, ויש בזה איסור משום זורע. ואף על פי שאינם מתכוונים לכך, מכל מקום יש בכך איסור שגורם לגידול העשבים.

וכותב מרן הבית יוסף בשם ספר התרומה, שנכון להיזהר בשבת שלא לאכול במקום שיש עשבים מחוברים לקרקע, מפני שקשה להיזהר שלא ישפכו עליהם מים ונמצא עובר על מלאכת "זורע". ופשוט שהדין כן גם באכילה על גבי דשא כמו שמצוי בזמנינו