פרשת השבוע - פרשת פנחס

נאמר בפרשה, לאחר שחטאו ישראל ולקחו להם נשים מבנות מואב, "והנה איש מבני ישראל, ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל ישראל, (הוא זמרי בן סלוא שבא לחטוא עם כזבי בת צור, בת מלך מואב), וירא פנחס וכו', וידקור את שניהם, את איש ישראל ואת האשה וכו', וידבר ה' אל משה לאמר, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (שזכה לכהונת עולם). מבואר, שהואיל ופנחס קינא לכבוד ה' יתברך, ששם נפשו בכפו והלך והרג את זמרי ובכח מעשה זה ניחם ה' על הרעה אשר חשב לעשות לעמו לכלותם, זיכהו ה' במתנה גדולה, שיהיו הוא וזרעו אחריו כהנים גם כן כשאר בני אהרן הכהן.

ומבואר בפסוק, כי המתנה שנתן לו ה' יתברך לפנחס, היתה כהונת עולם, ועל זה אמר ה' יתברך "הנני נותן לו את בריתי שלום", כי השלום הוא סמל מעשיהם של הכהנים.

רבותינו לימדו אותנו, שכל שכר שנותן ה' יתברך לאדם, בא במידה כנגד מידה על מעשיו של אותו אדם, כי אדם הנוהג בגבורה, מן הראוי שתנתן לו מתנה המסמלת גבורה, ואם כן קשה הדבר, כי מעשהו של פנחס לא היה מעשה של שלום, אדרבא, מעשהו היה פעולה מלחמתית, לקום ולהרוג נשיא שבט ישראל ועמו כזבי בת צור, ואם כן מה זאת עשה ה' שנתן לו שכר המסמל את השלום.

אולם כאשר אנו מדייקים בפסוקים, אנו רואים, כי פנחס עשה את מעשה הריגת זמרי מתוך כוונה טהורה לשם ה', ללא כל עירוב של מחשבה אחרת, ללא כוונת נקמה באדם שעושה מעשה שהוא נגד השקפת עולמו של פנחס, אלא אך ורק מפני שאותו מעשה הוא נגד רצון ה' יתברך, ויש בו חילול ה' שאין כמוהו, והחטאת הרבים, ועל כן אזר אומץ, קם מתוך רוח קנאה ששרתה עליו, והמית את זמרי ואת כזבי. ועל זה העיד ה' יתברך בעצמו, באמרו "בקנאו את קנאתי", כי אך ורק קנאה לכבוד ה' יתברך הביאה את פנחס למעשה שעשה, ועל כן היה מעשהו רצוי ביותר לפני ה' יתברך.

והואיל ועל ידי מעשה פנחס, סרה חמתו של ה' יתברך מעל בני ישראל, נמצא כי פנחס השכין שלום בן בני ישראל לאביהם שבשמים, ואין גדולה ממעלת השלום שבין ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן נתן לו ה' יתברך שכרו מושלם, מידה כנגד מידה, את מתנת השלום, שהיא הכהונה שנותנת שלום גם כן בין ישראל לאביהם שבשמים, על ידי הקרבת הקרבנות.

קנאי אמיתי לכבוד ה' יתברך, הוא זה המקנא אך ורק לכבוד ה' יתברך, ואין לו כל נגיעה עצמית שמביאה אותו למעשה זה. (ואלו השוללים את הקנאות מכל וכל, ומדברים בשם אהבת ישראל, הצדק אינו בידם, לפי שיש מקום לקנאות כאשר היא מונעת ממחשבה לשם שמים, וכן אלו שבכל דרכיהם נוקטים בשיטות קנאיות, גם כן אין הצדק איתם כמבואר).

מעשה שהיה בישיבה אחת, שהרב שהיה מוסר את השיעור הוצרך לצאת למספר דקות מחדר השיעורים. משראה זאת אחד הבחורים שומעי השיעור, חמד לו לצון, קם ולבש את מעילו של הרב. מיד קם אחד מחשובי הבחורים ודרש מהבחור להוריד את המעיל. משסירב הלה, בא וסטר לו על לחיו, על שהעיז נפשו לפגוע בכבוד רבו. מיד החזיר לו הבחור שלבש את המעיל סטירה תחת הסטירה אשר נתן לו. הלה לא נשאר חייב, וסטר לו שוב על לחיו. עצר אותו הבחור שלבש את המעיל ואמר לו, הסטירה הראשונה שנתת לי, מקבל אני באהבה, לפי שבצדק סטרת לי, כי רתחת על הפגיעה בכבוד רבך, אבל הסטירה השנייה, הלא לא נתת לי אותה אלא מפני שחסת על כבודך, כי אני החזרתי לך סטירה, ולזאת איני מוכן.

יש לנו ללמוד ממעשה זה, כי כשיבא אדם להעיר לחבירו על מעשיו, עליו לכלכל דבריו במשפט, שלא יצא שכרו בהפסדו מחמת דבריו. וכגון אלו שמיד כאשר רואים אדם מדבר בבית הכנסת, הם מזדעקים בקולי קולות ואומרים "לא לדבר", ומביישים את זה שחטא רק באקראי ודיבר בבית הכנסת. (שעוון שיחה בבית הכנסת בפרט בשעת התפילה הוא חמור, וראוי למחות עליו בכל תוקף, מכל מקום ראשית כל יש להעיר על כך בדרכי נועם). ובודאי אילו היתה כוונתם לשם שמים, לא היו נוהגים כך, אלא היו מתבוננים תחילה, ורואים כיצד לשמור על כבוד בית הכנסת בדרך נכונה יותר. וסוף דבר, שלא רק שביישו את חבריהם לחינם, אלא גם אין דבריהם נשמעים כלל. וכמאמר ה' יתברך בספר מלכים (א' פרק יח), שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בנבואת מי שהוא מלמד קטגוריה על עם ישראל.

קנאות היא מדה טובה, אך אינה נוהגת אלא לעתים רחוקות, וכמעט אין אדם שראוי לנהוג במידה זו, בזהירות רבה, שלא תתערב שום מחשבה עצמית במעשה הקנאות, כי ברגע שאין הקנאות כולה לשם ה' ולכבודו ולרצונו, אזי מיד הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במעשה זה, ואפילו לאליהו הנביא אמר ה' יתברך, לך ותמשח את אלישע הנביא במקומך, כי אין אני חפץ בקנאות שלך. ואף שאתה מבני בניו של פנחס (ויש אומרים שפנחס הוא אליהו בעצמו), מכל מקום עליך להזהר במידת הקנאות, שעל ידה יתרבה כבוד ה' יתברך בעולם, ויעשה רצונו בעולם. בקנאו את "קנאתי", ולא בקנאו לשם דבר אחר