ברכת הגומל איך ומתי

 

תקנו רבותינו, שמי שאירע לו איזה דבר שיש בו קצת סכנה, עליו להודות להשם יתברך על הטובה אשר גמלו, בפני עשרה אנשים מישראל. וכפי שנבאר.

בגמרא במסכת ברכות (נד.), אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות (כלומר, לברך הגומל), יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

ואמרו בגמרא, מאי מברך?, (כלומר, הודאה זו מה היא), "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". וכתב מרן בבית יוסף (סי' ריט), שפירוש הברכה כך הוא: הגומל לחייבים טובות, כלומר, אף לאותם שהם חייבים, דהיינו שהם רשעים, (שכן תרגום רשע בארמית הוא חייב, בבראשית יח), עם כל זה, גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם, שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב.

וצריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה אנשים מישראל, ושניים מהם, צריך שיהיו תלמידי חכמים, שנאמר, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ואין "קהל" בפחות מעשרה (כמו שאמרו בפסחים סד.), ומיעוט "זקנים" שהם התלמידי חכמים, שניים. ואם אין שם תלמידי חכמים, לא ימנע מלברך משום כן, שאין זה לעיכובא (כלומר, אין דין זה, שיהיו שם תלמידי חכמים, מעכב את הברכה), אבל העשרה הם לעיכובא, שאם אין שם עשרה, לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, לא יברך. וטוב שיברך בלי שם ומלכות. (כלומר, יאמר, "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב").

ומנהג טוב לומר קודם הברכה "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", ואחר הברכה השומעין עונים "אמן" ומוסיפים, "צור אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב לעד נצח סלה".