שבת חנוכה

 

במגילת אנטיוכוס, (הובאה בסידור בית עובד דף קסה) נאמר, אודות המלך אנטיוכוס אאפטר מלך יוון, שהיה צורר היהודים, ויאמר אל עמו, הנה היהודים אשר בירושלים, דתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, לכן, בואו ונלחם בהם, ונבטל את מצוותיהם, מצוות השבת והמילה וראשי חודשים (כלומר, רצה לבטל את הלוח העברי).

ואז יצאו חיל כבד מאד מצבאות היוונים, כמאה ועשרים אלף חיילים, ועוד עם רב מן הצבאות שהצטרפו מסביבות מקדוניא, כחול אשר על שפת הים, עם פילים מלומדי מלחמה, והתקרבו להלחם נגד עם ישראל.

וישמע יהודה המכבי, ועמו יוחנן בן מתתיהו, ויצוו לכל העם לצום ולהתפלל לה' לבוא לעזרתם, להצילם מכף אויבם, וכן עשו. ורבים מאד מבני ישראל הנאמנים לתורה, ישבו בתענית (צום) בבכי ובמספד שלושה ימים רצופים, ואחר כך החלו להתכונן לקראת המלחמה.

ויקומו יהודה ואנשיו לקראת המלחמה, וה' יתברך נסך בהם רוח גבורה, ומסר גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, וגבר ישראל, ובתחילת המלחמה הרגו היהודים באויביהם כארבעת אלפים חיילים, ותהי מהומה גדולה בתוך מחנה האויב, ותהי חרב איש ברעהו (שהרגו זה את זה בטעות), ויהי מנין ההרוגים כשבע מאות אלף איש שולף חרב!

אז נסו האויבים למקומותיהם, ובני חשמונאי הכהנים שבו אל ירושלים בתרועת נצחון, והדליקו נרות בבית המקדש, ויושע ה' את עמו ונחלתו שומרי מצוותיו ומשפטיו מיד צורריהם ומבקשי רעתם. וחזרה עטרה ליושנה.

אמרו רבותינו במדרש: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים", "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן, "ועל פתחינו כל מגדים", אלו נרות חנוכה. ולכאורה, מה הקשר בין ראובן לבין נרות חנוכה?

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל פירש, "הדודאים נתנו ריח – זה ראובן", הכוונה למעשה שהיה עם דודאי ראובן, שהרי יששכר נולד לעולם בזכות הדודאים שנמצאו על ידי ראובן וניתנו לרחל. ויששכר הוא היה מופת החכמה והבינה, שהעמידו משבט יששכר מאתים ראשי סנהדראות, וממילא, בזכות התורה, המתבטאת באופן מיוחד אצל יששכר, זכינו לתשועת ה', ולהדליק נרות חנוכה. ולכן, "הדודאים נתנו ריח", ומהם זכינו שיתקיים בנו "ועל פתחינו כל מגדים", אלו נרות חנוכה, שבאו להפיץ את האור העליון לעיני כל עובר ושב.

ונראה לפרש עוד, דבר הנוגע לימים אלה, שיש יותר אחדות בעם ישראל, והאחדות הזו, יש לה משמעות רבה, כי הקדוש ברוך הוא אוהב שישראל שרויים בשלום ביניהם, ובפרט בימי החנוכה:

כך אמר הנביא ירמיה: "הִרְאַנִי ה', וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי (הכוונה דוּד, כמו חבית), הַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד, וְהַדּוּד אֶחָד תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ". ודרשו רבותינו במסכת עירובין (דף כא עמוד ב), התאנים הטובות, אלו צדיקים גמורים, והתאנים הרעות, אלו רשעים גמורים. וממשיכים רבותינו ואומרים, שאולי נחשוב, שלרשעים הגמורים אין שום תקנה, וכלשון הגמרא: "שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים"? כמו התאנים המקולקלות, דע לך, שאין הדבר כן, שהרי נאמר "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ", אלו ואלו עתידין שיתנו ריח.

ואם כן, נוכל לפרש בדרכו של מרן זצ"ל:

מה שאמרו "הדודאים נתנו ריח", הם הדודאים שהביא ראובן, שמהם נולד יששכר, ויששכר הוא יסוד התורה בעם ישראל. אך הדודאים מציינים גם את הצדיקים ואת הרשעים שבישראל. וענין זה בא ללמד אותנו, כדי שהשלום בעם ישראל יהיה בעל משמעות נצחית, נכון מאד הוא, לקרב את ישראל, ולנצל את נצנוצי הקדושה שמנצנצים בלבבות, כדי להתעורר להתחזקות בתורה וביראת שמים. שלא יהיה זה סתם שלום שבין אנשים פשוטים, אלא שלום נעלה, בין אנשי תורה ויראת שמים.

ואם נזכה והדודאים יתנו ריח, הצדיקים והרשעים, שכולם יתחזקו זה מזה, הרי אז יתנו ריחם הטוב, גם הרחוקים שבישראל מתקרבים לתורה, אוהבים תורה, אוהבים תלמידי חכמים, וגם מצד אנשי התורה, מתרבה אהבה לכלל ישראל, בלי שנאת חינם ופלגנות, והנה בזכות זה נזכה ו"על פתחינו כל מגדים", כנרות החנוכה, שמאירים החוצה, כך יצא שמם הטוב של ישראל בכל העולם, ויהיו ישראל אור גדול לגויים, ונזכה לגאולה שלימה, ולהדלקת נרות המנורה בבית המקדש, ולהדלקת נרות החנוכה, שהרי ימי החנוכה אינם בטלים לעולם.

שבת שלום