המחלל את התורה

 

בימי ספירת העומר, מנהג ישראל קדושים, ובפרט אצל הספרדים ובני עדות המזרח, הרבנים היו דורשים בפרקי אבות בין תפילת מנחה לתפילת ערבית בבית הכנסת. וכזה היה מנהגו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שבכל יום היה דורש שעה אחת בפרקי אבות. וכן הורה לנו לעשות ב"הלכה יומית", שאף על פי שאין ערוך לפי הלכה, מכל מקום עלינו חובה מפעם לפעם לכתוב דברי מוסר, ובפרט בפרקי אבות. והיום ומחר נאמר דברים ששמענו ממרן זצ"ל שאמר אותם בימי ספירת העומר. שנינו בפרקי אבות (פרק רביעי): "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְּכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְּחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרוֹת". רבי יוסי, היה מבני רכב, מצצאיו של יהונדב בן רכב, שצוה על כל זרעו אחריו, שלא ישתו יין בכלל. וכל צאצאיו שהיו מכבדים אותו מאד, נזהרו במצוותו. ועליהם התנבא ירמיהו הנביא כמה נבואות טובות, מפני שאנשים צדיקים. אמרו רבותינו על רבי יוסי, "רבי יוסי – נימוקו עמו", כלומר מכיון שהיה ההגיון של רבי יוסי ישר מאד, והיו לו תמיד נימוקים חזקים לפסקיו, לכן קבעו הלכה כמותו. אפילו חולק על חבריו, שהיו גדולי התנאים: רבי שמעון, רבי יהודה, רבי מאיר ורבי אלעזר. בכל זאת, הלכה כמו רבי יוסי, מרוב חכמתו. ומספרים רבותינו, שרבי יוסי נקלע לצרה גדולה. הוא לא זכה לאשה טובה כל כך, היא הייתה מזלזלת בו מאד. רצה רבי יוסי לגרש את אשתו, ולישא אשה אחרת, אך הוא לא היה יכול, מפני שבחתונתם, הוא התחייב לשלם לה סכום עצום בכתובתה, ולא היה לו אפשרות לשלם סכום כזה. ראה רבי אלעזר בן עזריה, שהיה עשיר, את צרתו של רבי יוסי, ונחלץ לעזרתו, הוא נתן בידו הלוואה, כדי שיוכל לשלם לאשתו את כתובתה, ולהתחיל חיים חדשים. כך היה אמנם, גירש רבי יוסי את אשתו, ונשא אשה אחרת. וגם אשתו הראשונה, הלכה ונישא לאיש אחד, שהיה עני מרוד, ועיור בשתי עיניו. לפרנסתם, היו העני ואשתו החדשה, שהיתה קודם לכן אשת רבי יוסי, מסתובבים בדרכים, ומקבצים נדבות. דופקים על פתחי נדיבים, שיואילו לתת בידיהם כמה פרוטות. פעם אחת, בלכתם בדרכים, ביקש העני להכנס לרחוב אחד, שדרו בו אנשים מכובדים. אבל האשה סירבה בתוקף להכנס לשם, שאל את מסרבת, שלה השיבה, שמאחר ובעלה קודם, רבי יוסי, מתגורר ברחוב, היא לא מוכנה להכנס אותה לשם שלא, יראה את מצבה העגום. כעס האיש על אשתו, והכה אותה ברחובה של עיר, והאשה מצידה גם כן השיבה לו, כך עני מעמד של בזיון גדול. באותה שעה, עבר שם רבי יוסי, וראה כל מה שאירע. אמר בלבו, הלא הנביא ישעיה מצווה עלינו: "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם", אסור לי להתעלם מצרתה של גרושתי! נכון שכעת אנו לא נשואים, אבל סוף סוף, היא הייתה אשתי, עצמי ובשרי, ואיך אוכל להתעלם ממנה? שלח רבי יוסי שליחים, והיה מפרנס את אותה אשה ובלה, מידי שבוע בשבוע, היה שולח להם ממש את כל פרנסתם, כדי לשיחיו כמה אפשר, חיים של שלום ושלו. נתבונן! הרי מדובר כאן באשה שציעה את רבי יוסי מאד! זלזלה וגעה בו! ובכל זאת, לא זנח רבי יוסי, הוא ממשיך ודאג לה כל ימי חיים כדי שלא תתבייש אותה. מי שפגע בתלמידי חכמים, סופו שהוא בעצמו יגיע לידי בזיון. כך מלמדנו רבי יוסי, "כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות". ומה הכוונה לכבד את התורה? יש כאן שתי משמעויות: האחת, התורה עצמה, שאם ספר תורה עובר, יש בפניו, כמו שאמרו רבותינו (קדושין לג.): "מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן?", כלומר חובה במקום שעובר שם ספר תורה. וכן מי שיושב על ספסל, ועל אותו ספסל מונח ספר תורה, עליו לקום מיד. ולא רק ספר תורה, אלא ספר תלמוד וכל ספרי הקודש, אם אדם יושב על ספסל, ורואה שם ספר כזה, עליו להזהר ולקום ולהניח את הספר במקום גבוה יותר. זה כבוד התורה. (אנו אומרים ממש כדברי מרן זצ"ל, שאמר גם שיש להחמיר בזה לגבי ספרי קודש). והמשמעות השנייה, היא כבוד תלמידי חכמים, שמלאים בתורה, ויש לכבדם. גם זה בבחינת "כבוד התורה". וכל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות. ומי שמחלל את התורה, הכוונה לאדם שלא נוהג כבוד בתורה. מספר רבינו החפץ חיים: היה אדם אחד, שהיתה לו ספריה נאה בביתו, מלא ספרי קודש. והיו לו ילדים קטנים, והוא היה מושיב אותם על "סיר", מול הספרים. (לעשות שם את צרכיהם). כתוב בשלחן ערוך אסור, והוא היה מזלזל ונוהג בזול בספרים. אמר החפץ חיים, שלא עברו ימים, עד שאותו אדם מת, וגויים ביזו את גופתו! אנו למדים כמה חמורים הדברים, וכמה יש לנהוג כבוד בספרי הקודש!