המכבד את התורה

 

"רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְּכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְכָל הַמְּחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרוֹת". ונמשיך בדברי מרן זצ"ל, מה שדיבר בענין זה: רבותינו בגמרא במסכת סנהדרין (דף מד.) מספרים, שהיו מעשה בחכם גדול אחד, שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים, והעמיד תלמידים. יום אחד, נפטר אותו חכם. באותו יום ממש, נפטר גם כן המוכס של העיר, שהיה משגיח על גביית המסים מטעם הממשלה, והיה איש רע ובליעל. וכמו שכתב רש"י, שהיה אדם אותו רשע. והנה נפטרו להם, החכם הגדול, והמוכס הרשע, שניהם ביום אחד. יצאו הלוויותיהם. את מיטתו של המוכס, ליוו מעט אנשים, אחיו ובני משפחתו הקרובה. ואילו את החכם, ליוו אלפים מבני העיר. (שכן הדין, כאשר נפטר חכם גדול, כל בני העיר מלווים אותו). כשהגיע להר הזיתים, יצאה קבוצת פורעים "פלסטינים", ובאו בושה במשתתפי ההלוויות. נבהלו היהודים, השליכו את מיטות שני הנפטרים, ונסו איש לדרכו. לאחר זמן מה, שבו המלווים בנפטרים. אל מיטתו של המוכס ניגשו בני משפחתו, ואל מיטתו של החכם, כל בני העיר. אך בטעות, התחלפו להם המיטות. את המוכס, קחו את בני העיר, ואת החכם, קחו את משפחת המוכס. והיה שם תלמיד אחד, שלמד אצל אותו חכם, והבחין בטעות, והעיר עליה לכולם, אבל הם התעלמו מדבריו. את המוכסברו בכבוד גדול, בהרבה, בבכי ובהספד, באילו בלי החכם קברו מתי מעט, בכיות ובלי הספדים. ראה זאת התלמיד, והצטער צער גדול. מפני מה רבו, החכם הגדול, נקבר בצורה מבישה כל כך?! מרוב צערו, התענה, ולא טעם כלום. בלילה הוא, נגלה החכם לתלמידו, וכך אמר לו: בני בני! אל תצטער! הלואי ויכולתי להראות לך, באיזה אושר אני נמצא! מה רב חלקי לעולם הבא! אני בגן עדן, שש ושמח! מה המוכס, הוא נמצא בצער גדול, בגיהנם. הלואי ויכולתי להראות לך, אך אין אתה ראוי לצורך! שאל התלמיד את החכם: אמור לי רבי! למה כך היה? למה נקברת בצורה כזו, והמוכס בכבוד גדול? השיב לו החכם: דע לך, כי רק עון אחד היה בידי, ובגללו נענשתי שכך תראה הלויתי. ומה היה הבן? פעם אחת, שמעתי שמזלזלים בתלמיד חכם, ושתקתי, לא מחיתי. היה עלי למחות, שאסור לזלזל בתלמיד חכם, אך שתקתי. זה נענשתי שלא יחלקו לי כבוד בפתיתי. מה המוכס, זכות גדולה הייתה בידו. פעם אחת, שר העירזמן הו לביתו, בכותרות נכבדים מבני המל. הכין עבורם המוכס סעודה כיד המלך, אך לבסוף, התבטל הביקור. ראה המוכס את כל הסעודה שתלך לאיבוד, הזמין בני ישיבה, תלמידי חכמים עיניים, וכיבדם בכל הסעודה. בזכות הדבר הזה, זכה להקבר בכבוד. זו הזכות היחידה שעמדה לו! כפי שלימדנו רבי יוסי: "כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות"! ומעשה היה, ברב גדול אחד. קראו לו, רבי צמח צרפתי. הוריו, היו מצרפת, אך הוא היה רב בתוניס, שהיתה עיר של חכמים ושל סופרים. רבי צמח היה רב העיר, והוא היה תלמיד חכם עצום, שקדן גדול בתורה, כל לילה היה לומד, עד השעה שלוש או ארבע. יום אחד, היה יום חורפי, ורוח זלעפות נשבה, רבי צמח פתח איזה חלון בחדרו, באה הרוח, וכבה לו הנר. ישב רבי צמח בחושך ולא היה יכול לעיין בספרים. מה עשה? על יד ביתו היה מאפיה של גויים, ושם היה ישן הפועל של המאפיה, בכל בוקר היה קם בערך בשעה שלוש, כדי לערוך את הבצק, שיתפח, הוא היה אופה את הלחם. רבי צמח ידע זאת, קם מביתו, חצה אל המאפיה, והקיש על הדלת. בימים ההם, היו נועלים את הדלתות בעזרת קורה כבידה שהיא תלויה על הדלת מבפנים. הקיש רבי צמח על הדלת. שאל הפועל: "מי שם"? השיב הרב: "צמח צרפתי"! אה, אתה רבם של היהודים! ומה תרצה? "פתח בבקשה את הדלת ואגיד לך"! הרים הפועל את הקורה, ופתח את הדלת. אמר לו רבי צמח: "ראה, כי אני לומד תורה, וכבה לי הנר מחמת הרוח, בבקשה ממך הדלק לי את הנר"! נטל הפועל את הנר, הכניסו אל התנור והדליקו עבור הרב. נטל הרב את הנר, הודה לפועל, ויצא אל ביתו. אבל הנה, באה שוב הרוח, וכבה הנר. שב רבי צמח אל המאפיה, ושוב, הקיש בדלת. קם הפועל, ושוב, שאל "מי שם", ופתח עבור הרב. אך הפעם אמר לרב: "כמה כבודו מטריח אותי, בכל פעם עלי להרים את הקורא הכבידה כדי לפתוח"! התנצל רבי צמח מאד, הדליק עבורו הפועל את הנר, ויצא רבי צמח לדרכו. אבל שוב, באה הרוח, וכבה הנר. שב רבי צמח את המאפיה, הקיש על הדלת, וביקש מהפועל בבקשה, שיואיל שוב להדליק עבורו את הנר, כי רצונו ללמוד תורה. הפועל, אמנם היה גוי, אך היה לו הערכה אל הרב. הוא האמין ברב. קם, הרים את הקורה, לקח את הנר של הרב, הכניסו לתנור והבעיר בו אש. אך הפעם, אמר לרב: "כבודו פשוט לא יודע איך לקחת את הנר! אני עצמי אביא את הנר אל ביתו של הרב"! יצא הפועל עם הנר, כיסה אותו באמצעות הכובע שלו, עד הגיע לבית הרב לחיים טובים ושלום. הניח את הנר על שלחן הרב, ופנה אל הרב: "כעת כבודו יברך אותי"! השיב לו רבי צמח צרפתי: "אני מברך אותך, שבזכות מה שעשית, תזכה לעושר וכבוד גדול הקורה שהרמת"! הלך הפועל הגוי לעבודתו, והרב חזר לתלמודו. חלפו להם השנים ושכח הדבר. כאשר הזדקן רבי צמח, כינס את ועד הקהל בביתו, ואמר להם: "ידידי! ראו כי זקנתי מאד, ואין בי עוד כוחות להנהיג את הקהילה, הגיע זמני לעלות לארץ ישראל"! הפצירו בו אנשי הקהל, לבל יעזוב אותם, אך הרב היה איתן בדעתו, עד שאמר להם, דעו לכם, כי נדר נדרתי, שאעלה לארץ ישראל, ומעתה לא אוכל להפר את הנדר, ועלי לעלות לארץ ישראל, ויהי מה! הסכימו בני הקהל, ובצער רבו מרבם הגדול. כדי להגיע לארץ ישראל מתוניס, היה על רבי צמח ליסוע תחילה לעיר קושטא, היא איסטנבול, ומשם להפליג לארץ ישראל. הגיע רבי צמח לקושטא, ואושה בה ימים אחדים. יום אחד, הלך רבי צמח ברחוב העיר, והנה הוא רואה שיירה מכובד, של אנשים לבושי מדים, ו"פס" (תרבוש) על ראשיהם, ובאמצע השירה, עומד אדם נכבד, גוי, חגור באבנט של זהב! והנה, הגוי הנכבד, עוזב את השיירה, ופונה לרבי צמח מנשק את ידו. "כבוד הרב אינו מכיר אותי"? השיב לו רבי צמח: "לא, מנין לי להכיר אותך"? השיב לו הגוי: "כבודו זוכר לפני כמה שנים, שכבה לו הנר, שלוש פעמים, בכל פעם הטריד את הפועל כדי להדליק את הנר"? נזכר הרב בכל פרטי המעשה. אמר לו הגוי: "אני הוא הפועל"! המשיך ואמר: "בבקשה מכבודו, יבוא נא בצלתי, ואני אגיש לכבודו מאכלים שיוכל כבודו לאכול, ואספר לו התעשרתי! בא רבי צמח לביתו של הגוי הנכבד. הגיש לפניו המארח, מיני פירות משובחים, וכך: "הנה שבוע אחד, לאחר שהוא בלתי אפשרי את הנר עבור הרב, בא עשיר אחד ותפס אותי בדרך, אמר לי, כמה אתה מרויח? השבתי לו, שני פראנק ליום! אמר לי, אני אתן לך עשרה פראנק, בוא איתי, ובמשך חודשיים ימים תעבוד אצלי. המטפחת הראה לי כמה שקים, מלאים אבנים טובים ומרגליות, יהלומים, אודם פטדה וברקת אמר לי: ראה, כי יש אבנים טובות, אך אינן מסודרות, ועליך לשבת ולעשות, אדום, צהוב, כחול או ירוק, וכן כל אחת בגודל ובצורה. ישבתי ומיינתי את האבנים, עד השעה ארבע. שאז בא בעל הבית, ושוב כיסה את העיניים, ולקח אותי בחזרה למרכז העיר. זה היה בכל יום, במשך חודשיים ימים. לאחר מכן, חזרתי לעבודתי כפועל במאפיה. למחרת, בלכתי בדרך, ראיתי התקהלות בני אדם, שאלתי, מה יש כאן? השיבו לי, כי יש כאן בית אחד, ובעל הבית נפטר, והממשלה השתלטה על נכסיו, ומינתה קצין למכור את ביתו במכירה פומבית, וכולם כאן, ממתינים לקצין שיערוך את המכירה כחוק. חשבתי בלבי, אולי זה הבית, שבו עבדתי! הלכתי, לויתי כספים מבעל המאפיה, ומחברי, כל מה שיכולתי, מכאן ומכאן, עד שנת מלאו כיסי בכסף, ושבתי אל המכירה. נעמד הקצין והחל מכריז: "אני רוצה לקנות את הבנין"? הראשון אמר: "מאה אלף דולר", והשני הוסיף: "מאה ועשרים", "מאה ושלושים", עד שהגיע למאה וחמישים אלף דולר. הכריז הקצין: "מאה וחמישים אלף דולר פעם ראשונה", קמתי אני, ואמרתי: "מאה וושים"! הכריז הקצין: "עלא אונא, עלא דווא, עלא תרי" (אחת שתים שלוש), "זכות""!!! שילמתי מה שהיה עלי לשלם, נכנסתי אל הבית, ומיד, ראיתי שיש שם מרתף, ירדתי, וראיתי את שקי המרגליות, כפי שסידרתי אותם בעצמו, כך התעשרתי עושר גדול! ומפני שפחדתי מהממשלה, לאט לאט, לקחתי את כל המרגליות, כיסיתי את בחטים ושעורים, ובאתי לקושטא, וכאן קניתי כמה שכונות שלימות! נעשיתי עשיר גדול"! "ואתה הרב", סיים הגוי את דבריו, "לאן אתה נוסע"? השיב לו רבי צמח, "ארץ ישראל". "ארץ ישראל"?? תמה הגוי, והלא כולם שם עניים מרודים! "אני אשלח איתך המחאות, עבור הבנק בארץ ישראל, וכל פרנסתך תהיה עלי! כמה אתה צריך בכל שבוע"? השיב הרב, "עשר לירות". "אני אתן לך עשרים לירות"! הבטיח הגוי, ומיהר לתת ביד הרב המחאות עבור הבנק, וכך זכה רבי צמח, עלה לארץ ישראל, וחיי בה בפרנסה טובה ובריוח עד סוף ימיו. זהו מה שאמר רבי יוסי: "המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות". הפועל, היה גוי, אפילו לא היה יהודי, אך מכיון שעשה כן באמונה שלימה, לכבד את התורה, זכה שהקדוש ברוך הוא כיבד אותו, שזהו כבוד הגוף, שיהיה לו עושר, כמו שנאמר: "בֹּזּוּ כֶסֶף בֹּזּוּ זָהָב וְאֵין קֵצֶה לַתְּשִׁמְכוּ אֶת מִכָּב כָּד מִכָּד", התורה, הקדוש ברוך הוא מעשיר אותו.