פרשת השבוע ויקרא

 

בפרשת השבוע, נתחיל לקרוא בפרשיות הקורבנות. וכך נאמר בתורה: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ, מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'". ומן הפסוקים הללו (וכן ממה שנאמר "תשמרו להקריב לי"), למדו רבותינו (במסכת סוטה דף ח.), שאדם חייב להכנס על קרבנו. והכוונה היא, שכאשר אדם מקריב קרבן בבית המקדש, עליו לבוא עם הקרבן אל בית המקדש, "אל פתח אהל מועד". עסק לדוגמא אדם עשיר, והוא טרוד מאד בעסקיו, ויש לו פקידים רבים שמנהלים את יו, הוא אינו יכול לקרוא לאחד הפקידים, ולומר לו, קח את ההשה הזה ותקריב אותו בשבילי! אי אפשר לעשות כך! הוא לבוא בעצמו לפני הקדוש ברוך הוא, להניח את ידיו על הקרבן, ולהתוודות לפני ה', להתפלל ולהתחנן אליו. הוא בעצמו, ולא על ידי מישהו אחר. והמשילו על זה משל, למה הדבר דומה? היה רועה צאן אחד, שהיה שכיר, ומקבל צאן מאדון אחד כדי לרעות, להנהיג ולשמור אותם. ובכל יום הוא היה יוצא איתם אל סביבות העיר, ושם היו הצאן רועים. באותה העיר, בקיר החומה, היה ביתו של מושל העיר, השר הגדול, ובסמוך לביתו, על יד החומה, היה לו לשר, גינה יפהפיה, מטופחת להפליא, בתוכה גדלו בצורה מסודרת ומושלמת, כל מיני פרחים ושושנים, עצי פרי ומגדנות, דבר פלא ממש! באחד הימים, יצא הרועה עם צאנו סמוך לעיר, הועבר בסמוך לביתו של השר. מאחר והיה עייף מאד, הניח את ראשו על תרמילו, ונרדם. הצאן, ראו את הגינה של השר, והגדר סביב, אך הגדר, לא היה גבוה. קפצו הצאן אחד מעל הגדר ונכנסו לגינה הנפלאה. רמסו את כל הפרחים, והחלו אוכלים מהורדים והשושנים, ומקלקלים את כל יופיה של הגינה! שמע השר רעש גדול מהגינה, הביט בחלונו, והנה הוא רואה שהצאן מקל את הגינתו היפה, השקיף למרחק, והוא רואה את הרועה שוכב על הרצפה ונם את שנתו כשמתרשל בשמירתו, ואינו שם לב בכלל לכל מה שאירע. התרעם מאד השר, איך זה ישן ככה ומזלזל בתפקידו להשגיח על הצאן?! פקד השר על שוטריו: תיפסו את כל הצאן, וכלאו אותם ברפת הבקר שלי, שהרי כך, כאשר יקום הרועה, בודאי יחפש את צאנו, וכשיבוא לבקשם, יעשה בו השר משפטים על מעלליו! כעבור זמן מה, קץ הרועה משנתו, ותמה מאד, איפה הצאן? ניגש אליו אדם אחד שהיה שם, אמר לו: אינך יודע מה שקרה? הצאן שלך נכנס לגינה של השר, רמסו את כל מה שהיה בדרכם, וגרמו נזקים גדולים לצמחיה המפוארת שהיתה בגן, אז ציוה השר על השוטרים שיתפסו את הצאן שלך ויכלאו אותם ברפתו. אמר הרועה: אוי ואבוי! מה אעשה עכשיו? איך אקבל בחזרה את הצאן? ניגש אליו אחד מבני העיר, שהכיר את השר. אמר לו: שמע! אתה לא שרע לו דבר כזה, כבר לפני תקופה מסויימת אירע בדיוק מקרה כזה, שנכנסו צאן של אחד הרועים, וגרמו נזקים לגינת השר, אך השר שלנו, הוא מלא רחמים, נכנס אצלו אותו רועה, הגיש לפניו "מנחה", חבילת שוקולד, וביקש מהשר את סליחתו בעיניים דומעות. יש ריחם עליו, וצוה להשיב לו את הצאן מבלי להענישו. אם כך, גם אתה תעשה כך, תכנס אל השר, ותבקש את סליחתו! שמע הרועה, ומצא את הדברים חן בעיניו. למחרת, בא לביתו של השר, עם קופסת שוקולד, וביקש להתקבל אצל השר כדי לבקש את סליחתו. כשניגש לאחד הפקידים, אחר לו הפקיד, היום השר לא נמצא, הוא יצא בבוקר לחיפה, והוא לא יהיה היום. אמר הרועה בלבו: מה אעשה? אני מוכרח לקבל את הצאן חזרה! נכנס לביתו של השר, שאל היכן הוא משרדו, הניח על שולחן השר את חבילת השוקולד, פתח את הרפת, לקח את צאנו והלך לו. אחר הצהרים, חזר השר לביתו, והנה הוא רואה על שולחנו חבילת שוקולד. שאל, מה זה? מי הניח כאן את הקופסה, אנו לו פקידיו, זה הרועה שצאנו פרצו אמש לגינתך, הוא בא, הניח את הקופסה, ולקח בחזרה את צאנו מן הרפת. כעס השר מאד ואמר: איזה שוטה שבעולם! וכי אני צריך את קופסת השוקולד שלו?! אני עשיר גדול! אני צריך שוקולד? מילא, אילו היה בא, מבקש את סליחתי בכנות, הייתי סולח לו, ומחזיר לו את צאנו, אבל ככה? להניח קופסה ולקחת את הצאן ללא רשות?! זהו המשל. והנמשל: אדם חטא לפני הקדוש ברוך הוא. עכשיו הוא קרבן לבית המקדש. קורא לפקיד שלו, ואומר לו שיקריב שהוא בבית המקדש, אבל הוא עצמו לא בא. אומר לו הקדוש ברוך הוא: "לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים", וכי אני צריך את הפרא שלך? את הקרבן שלך? והרי כל העולם שלי! " כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף", ההכנעה היא העיקר! שיבוא החוטא לפני ה', יסמוך את ידיו על ראש הקרבן, ויתוודה, ויתחנן להקדוש ברוך הוא קולח לו וייטיב לו, מתחנן לה' שיאיר עיניו בתורה! זה העיקר! זהו חפצו של הקדוש ברוך הוא! אין הוא חפץ סתם בקרבנות! אומר לו הקדוש ברוך הוא: העשירים, לא חסר להם כסף וזהב, יש להם הרבה צאן והרבה בקר, וכי אני צריך את הבהמה שלך? "האוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה? זְבַח לֵאלֹקִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ, וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַל"! זהו חפצו של הקדוש ברוך הוא באמת! בזמנינו, אין לנו קרבנות, אך נאמר: "ונְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ", במקום הקרבנות, יש לנו תפילה, והתפילה צריכה להיות בהכנעה, בכוונה שלימה, שיבין המתפלל מה שהוא מוציא מפיו, זהו עיקר החשיבות של התפילה, "תפִלָּה לְלֹה בְּכַנְשָׁה לְלֹה בְּכָנָה", אדם נכנע, הוא מתווסף ומתפלל בכוונה, ישתבח שמו של הקדוש ברוך הוא, הוא מלך רחמן מלא רחמים, סולח לעוונותינו! והקדוש ברוך הוא שעשה נסים לאבותינו, הוא יעשה עמנו נסים ונפלאות, ויראנו את קץ הפלאות במהרה בימינו אמן. שבת שלום