פרשת השבוע שמיני

 

בפרשת השבוע נלמד את דיני הבהמות והחיות שמותר לנו לאוכלם, ואלו שאסור לנו לאוכלם. וכן נלמד את סימני הדגים, להבדיל בין הטמאים לטהורים. כך נאמר בשבת השבוע: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, אֲכֹתָם, וְאֹכֹתָם, וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, אֲכֹתָם, אֲכֹתָם. סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֶל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ". ויש לדקדק בפסוקים הללו, מה שנאמר על הדגים הטמאים "שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם", ומיד מוסיפה התורה "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם". לשם מה הכפילות? מהי כוונת התורה? דברי "האור החיים הקדוש" הגאון רבי חיים בן עטר (האור החיים) אף הוא עמד על הכפילות בלשון התורה, וביאר את הדברים על פי דברי רבותינו בגמרא (חולין ה:): רבותינו אומרים, ש"אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים", ומביאים בענין זה מעשה שהיה, ברבי פנחס בן יאיר, שנקלע למלון אחד, והביאו שם שעורים על חמורו של רבי פנחס. אולם החמור, לא רוצה לאכול. בררו את הקליפות מן השעורים, כדי לשפר את טעמן, ובכל זאת החמור לא אוכל. המשיכו לנקות את השעורים, ולהוציא מהן את הפסולת כדי שיאכל החמור, ולא אוכל. אמר להם רבי פנחס, שמא לא עישרתם את השעורים? מיד עישרו את השעורים, והחמור אכל. אמר להם רבי פנחס בן יאיר, ענייה זו (החמור), הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילים אותה טבלים? (כלומר, רציתם להאכילו שעורים שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות). ומכאן לימדו רבותינו, שאדם שהוא צדיק מופלג, ונזהר תמיד שלא יאכל דבר שיש ספק איסור, הקדוש ברוך הוא עוזרו ומסייעים שלא יבוא לידי מכשול בענינים אלה כלל ובכלל, אפילו ממכשול על ידי בהמתו של הצדיק (שאסור היה להאכילה מאכל כזה שאינו מעושר), שומרו ה' יתברך. לדבר בנחת ובגמרא במסכת גיטין (ז.), הובאה המשנה ממסכת שבת (לד.), "שלושה דברים צריכים אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה (כלומר, סמוך לשקיעה), עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!". ואמר רבה בר בר חנה, שיש לומר את הדברים בנחת, כשם שבכל דבר שאדם מאיר לבני ביתו, עליו לומר את הדברים בנחת. זה כדי שהדברים אמנם יפעלו את פעולתם, ויעוררו את בני הבית לעשותם. ואמר רבי אבהו, "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו" (כלומר, יזהר שבני הבית לא יפחדו מפניו יותר מדאי), שהרי רבי חנינא בן גמליאל, שהיה אדם גדול, הטיל אימה יתירה ביתו, ומעט שנכשל מתוך כך ואכל אבר מן החי (כלומר, בשר שנתלש מבהמה חיה). אפילו ופירש רש"י, שריח פעם אחת, שחטו עבדיו של רבי חנינא בן גמליאל בהמה, ואבד להם אחד מחלקיה, ומרוב שפחדו מפניו, שלא יכעס עליהם שאיבדו את הבשר, קחו בשר אחר אינו ידי כשר, והניחו אותו במקום אותה חתיכה. ורק מן השמים מוך על חנינא בן גמליאל, ונודע הוא קדוש. בהמתן של צדיקים, וכל שכן על ידי הצדיקים בעצמם. ובתוספות, הביאו דברי רבינו תם שהסביר את הדברים, שאין הכוונה שהצדיקים אחדים יכולים לחטוא לעולם, שהרי מצאנו בתלמוד בכמה מקומות שגדולי עולם נכשלו בכל מיני איסורים, רק הכוונה היא, שמי שהוא צדיק, ה' שומר עליו שלא יכשל באיסור אכילה, כלומר, באכילת מאכלים אסורה, משום, שאכילת. המאכלים שאכל, וגנאי גדול הוא לו, אם יאכל דבר איסור. לכן, רק בעניני אכילה קיימת הבטחה זו, שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה על ידי צדיקים. וכל זה לגבי צדיקים גדולים, אבל סתם בני אדם, הם צריכים צדיקים כאלה, הם צריכים להתקלקל גם בשוגג במאכלים אסורים. ועל פי זה פירש האור החיים את הפסוק, "שקץ הם לכם – ושקץ יהיו לכם", שקץ הם לכם, שהם אסורים באכילה, "ושקץ יהיו לכם", באה התורה ללמד, שאפילו בשוגג, שלא תתכוונו לאכול מאכלים אסורים, בכל זאת, אם תאכלו ותאכלו מהם, ישקצו המאכלים את הנפש! אדם גדול, אמנם ינצל ממאכלות אסורות, אבל סתם אדם שטעה ואכל מאכל אסור, המאכל הזה ישקץ את נפשו, ויגרום בה פגם. ומכאן אנו למדים כמה יש להזהר מאיסור מאכלים אסורות, שאפילו בשוגג לא נטעה לאכול חלילה מאכלים כאלה. שבת שלום