פרשת השבוע פנחס

נאמר בפרשה, לאחר שחטאו ישראל וקח להם נשים מבנות מואב: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הוא זמרי בן סלוא), בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, (היא כזבי בת צור, בת מלך מואב), לְעֵינֵי בְּנֵי לְעֵינֵי. יִשְׂרָאֵל, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ בְּהָעֵד, וַיָּק. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָּתָה בְּ, וּמַתֵּעָצֵר יִשְׂרָאֵל". ולאכר מכן נאמר: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא אֵלִים. בְּקִנְאָתִי, לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". מבואר אם כן בתורה, שהואיל ופנחס, קינא לכבוד ה' יתברך, ששם נפשו בכפו והלך והרג את זמרי, ובכח מעשה זה ניחם ה' על הרעה אשר חושב לעשות לעמו לכלותם, זיכהו ה' במתנה גדולה, שיהיו הוא וזרעו אחריו כהנים גם כן כשאר בני אהרן. הכהן. ומבואר בפסוקים , כי המתנה שנתן לו ה' יתברך לפנחס, הייתה כהונת עולם, ועל זה אמר ה' יתברך "הנני נותן לו את בריתי שלום", כי השלום הוא סמל מעשיהם של הכהנים. רבותינו לימדו אותנו, שכל שכר שנותן ה' יתברך לאדם, בא ב"מידה כנגד מידה", על מעשיו של אותו אדם. למשל, אדם הנוהג בגבורה, מן הראוי שתנתן לו מתנה המסמלת גבורה. ואם כן קשה הדבר, כי מעשהו של פנחס לא היה מעשה של שלום, אדרבא, מעשה היה פעולה מלחמתית, לקום ולהרוג נשיא שבט ישראל ועמו כזבי בת צור, ואם כן מה זאת עשה ה', שנתן לו שכר הסמל את השלום? אולם כאשר אנו מדייקים בפסוקים, אנו רואים, כי פנחס עשה את מעשה הריגת זמרי מתוך כוונה טהורה לשם ה', ללא כל עירוב של מחשבה אחרת, ללא כוונת נקמה באדם שעושה שעשה נגד השקפת עולמו של פנחס, אלא רק מפני שאותו מעשה הוא. נגד רצון ה' יתברך, ויש בו חילול ה' שאין כמוהו, והחטאת הרבים, ועל כן אזר אומץ, קם מתוך רוח קנאה ששרתה עליו, והמית את זמרי ואת כזבי. ועל זה העיד ה' יתברך בעצמו, באמרו "בקנאו את קנאתי", כי רק ורק קנאה לכבוד ה' יתברך הביאה את פנחס למעשה שעשה, ועל כן היה מעשהו רצוי ביותר לפני ה' יתברך. והואיל ועל ידי מעשה פנחס, שרה חמתו של ה' יתברך מעל בני ישראל, נמצא כי פנחס השכין שלום בן בני ישראל לאביהם שבשמים, ואין גדול ממלת השלום שבין ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן נתן לו ה' יתברך שכרו מושלם, מידה כנגד מידה, את. מתנת השלום, שהיא הכהונה שנותנת שלום גם בין ישראל לאביהם שבשמים, על ידי הקרבת הקרבנות. קנאי אמיתי לכבוד ה' יתברך, הוא זה המקנא אך ורק לכבוד ה' יתברך, ואין לו כל נגיעה עצמית שמביאה אותו למעשה. כאשר נכנסת נגיעה עצמית, כבר אין זו קנאות טהורה, ויכולים הדברים אף להיות חמורים בהרבה. מעשה שהיה בישיבה אחת , שהרב שהיה מוסר את השיעור הוצרך לצאת למספר דקות מחדר השיעורים. משראה זאת אחד הבחורים שומעי השיעור, חמד לו לצון, קם ולבש את מעילו של הרב. מיד קם אחד מחשובי הבחורים ודרש מהבחור להוריד את המעיל. משסירב הלה, בא וסטר לו על לחיו, על שעיז נפשו לפגוע בכבוד רבו. מיד החזיר לו הבחור שלבש את המעיל סטירה תחת הסטירה אשר נתן לו. הלה לא נשאר חייב, וסטר לו שוב על לחיו. עצר אותו הבחור שלבש את המעיל ואמר לו, הסטירה הראשונה שנתת לי, מקבלת אני באהבה, לפי שבצדק סטרת לי, כי רתחת על הפגיעה בכבוד רבך, אבל הסטירה השנייה, הלא לא נתת לי אותה אלא מפני שחסת על כבודך, כי אני החזרתי לך סטירה, ולזאת איני. מוכן! יש לנו ללמוד לעשות את זה, כי כשיבא אדם להעיר לחבירו על מעשיו, עליו לכלכל דבריו במשפט, שלא יצא שכרו בהפסדו מחמת דבריו. וכגון אלו שמיד כאשר רואים אדם מדבר בבית הכנסת, הם מזדקים בקולי קולות ואומרים "לא לדבר", ומביישים את זה שחטא רק באקראי אודיבר בבית הכנסת. (שעון בבית הכנסת בפרט בזמן התפילה הוא חמור, וראוי למחות עליו בכל תוקף, שיחה מכל מקום ראשית כל יש להעיר על כך בדרכי נועם). ובודאי אילו היה כוונתם לשם שמים, לא היו נוהגים כך, אלא היו מתבוננים תחילה, ורואים איך לשמור על כבוד בית הכנסת בדרך נכונה יותר. וסוף דבר, שלא רק ישבישו את חבריהם לחינם, אלא גם אין דבריהם נשמעים כלל. וכמאמר ה' יתברך בספר מלכים (א' פרק יח), שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בנבואת מי שהוא מלמד קטגוריה על עם ישראל. קנאות היא מדהימה טובה, אך אינה נוהגת אלא רחוקות, ומעט אין אדם שראוי לנהוגה זו, בזהירות רבה, שלא תתערב מחשב שום עצמי במעשה הקנאות, כי ברגע שאין הקנאות כולה לשם ה' ולרצונו, אזי מיד הקדוש ברוך הוא אינו. חפץ במעשה זה, אפילו ה לאליהו הנביא' יתברך, לך ותמשח את אלישע הנביא במקומך, כי אין אני חפץ בקנאות שלך. ואף שאתה מבני בניו של פנחס (ויש אומרים שפנחס הוא אליהו בעצמו), מקום עליך להזהר במכל מת הקנאות, שעל ידה יתרה כבוד ה'יתברך בעולם, ויעשה רצונו בעולם. בקנאו את "קנאתי", ולא בקנאו לשם דבר אחר. שבת שלום מאמרו של הרה"ג יעקב ששון שליט"א, נכד מרן זצ"ל.  קבלת הלכה יומית »