יעל וסיסרא

שאלה: בהלכה הקודמת כתבתם, שמותר לנשים לשאת על עצמן כלי נשק כאשר יש צורך חיוני. והשאלה היא, לאור מה שלמדנו בשיעור, שכאשר באה יעל להרוג את סיסרא, לא רצתה להשתמש בכלי נשק, משום איסור לבישת כלי גבר, הרגה את סיסרא עם יתד האהל. ולפי זה אסור לנשים בנשק אפילו בשביל חיוני. תשובה: ראשית נבאר את השאלה. בספר שופטים (פרק ד) נאמר, שיבין מלך כנען היה מציק לישראל ולוחץ אותם בחוזקה, ומאחר ובני ישראל עשו הרע בעיני ה', ה' לא הושיע אותם מידו. עד שהחלו בני ישראל להתפלל לפני ה' יתברך שיצילם מיבין מלך כנען. ובימים ההם, שר הצבא (הבטחון) של יבין מלך כנען, היה סיסרא. ובאותו הזמן, הייתה דבורה הנביאה מנהיגה את עם ישראל, כי לא נמצא איש חכם ונבון כמותה בדור ההוא. (תוספות נדה נ.). היא קראה לברק בן אבינועם וצותה עליו לצאת למלחמה עם סיסרא, יחד עם עוד עשרת אלפים איש מבני נפתלי, והבטיחה לו שה' יתברך יתן את סיסרא בידו. אולם ברק פחד ללכת לבדו לקרב, וביקש מדבורה שתצא עמו למלחמה. אז אמרה לו דבורה: "הלוך אלך עמך, אפס, כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשה ימכור ה' את הסיסרא". כלומר, הסכימה דבורה לצאת עמו לקרב, אבל אמרה לו, שמאחר ולא בטח בדבריה ויצא לבדו לקרב, לכן, יתן ה' את הסיסרא ביד אשה שתמית אותו. ואמנם, עזר ה' יתברך לישראל, ובלבל את האויב, שירדו הכוכבים ממסילות, והחל האויר מתחמם מאד, עד שלא ייכלו חיילי סירא בעל מעמד, וביקשו מסיסרא ללכת לרחוץ בנהר. ובנהר עשה ה' יתברך מערבולות וטבעו כולם. ועם ישראל נצחו נצחון מוחץ את צבאותיו של סיסרא. וסיסרא עצמו, ברח ברגליו לבית חבר הקיני, היו ידידים עם יבין מלך כנען. ושם גרה יעל. וכשראתה את סיסרא, פנתה אליו ואמרה לו, "סורה אדוני, סורה אלאי! והוא נכנס לאהל של יעל, ומרוב שהיה צמא, ביקש ממנה שתגיש לפניו מים. אולם היא בחכמתה פתחה את נאד החלב, והשקתה אותו, כדי שירדם. לאחר שנרדם, נאמר בנביא: "ַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר, אֶת יְתַד הָאֹהֶל, וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָה, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתָּד בְּעֵתְקַת. וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ, וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת". ובתרגום יונתן בן עוזיאל פירש, שיעל לא רצתה להשתמש בכלי נשק כדי להרוג את הסיסרא, משום שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה", והרגה אותו ביתד האהל. והובא בפירוש רש"י (נזיר נט.). ולפי זה נשק אסור לנשים להשתמש בו עליהן, אפילו לצורך חיוני. אולם מלבד מה יהיה כתבנו, שבדבר שנשתנו הרגלי בני האדם, ואף נשים עושות אותו, אין בו איסור משום "לא כלי גבר על אשה". יש מידע נוסף בנושא. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל לדבר על בתשובתו (יחוה דעת חלק חמישי סימן נד), וכתב בזו הלשון: שלא הרגה יעלה את סיסרא ומה בחרב, והוצרכה להשתמש ביתד של האהל, לפי שסיסרא היה עייף ונרדם, ויכולה הייתה להורגו בנקל על ידי יתד, אבל כשהזמן דוחק וצריך לפעול במהירות, בין שבאים מחבלים חמושים ומזויינים בכלי נשק מתוחכמים ומסוכנים, בודאי שצריכים למהר לקדם פניהם בנשק כיוצא בו להשמידם ולהכניעם לבל תעשינה ידיהם תושיה, שהבא להרגך השכם להרגו (ברכות סב ע"ב). לפיכך גם לנשים מותר בנשק ואין בזה שום חשש איסור. והביא עוד סמך לדבר, ממה שאמרו במדרש רבה פרשת נשא (פרשה יא סימן ג), "הנה מטתו שלשלמה", של הקדוש ברוך הוא שהשלום שלו. "ששים גבורים סביב לה", אלו ששים רבוא שיצאו ממצרים, "מגבורי ישראל" לרבות טף ונשים. כולם אחוזי חרב, שנאמר וחמושים על בני ישראל. עד כאן. ומבואר שבני ישראל כשיצאו ממצרים, היו כולם נושאי חרב, גם נשים והטף. אבל יש ללמוד מה לעשות של יעל דבר נפלא, שהנה בודאי יעל הצדקת, הייתה נתונה בלחץ גדול בלילה, כמו שגילו לנו רבותינו (ביבמות קג.). והיתה שרועה בפחד גדול, כאשר שר הצבא של האויב ישן בתוך ביתה, ועליה מוטל להרגו כדי להציל את כל בית ישראל. היא אשה רכה ועדינה, בודאי שידיה רעדו בשעה שבאה להרגו, ומעט לא עמדת לה נשימתה. אולם מרוב צדקותה, אפילו בשעה לחוצה כל כך, לא נתנה למחשבות ולרגשות לבלבל את דעתה, והיתה נתונה כולה לעשות רצון ה'. לכן, גם בשעה דחוקה כזו, התבוננה בעצמה, איך אוכל להרוג את הסיסמה, הלא אם אקח חרב בידיים, יש בדבר נגיעה באיסור, ומוטב שאהרוג אותו ביתד האהל, גם אם הדבר קשה יותר. והשם יתברך ראה את מעשיה הטובים, וזכתה שיזכר שמה לדורות בקרבת ישראל לטובה ולברכה, וכמו ששרו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶן. תְּבֹרָךְ".