כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ

נאמר בספר נחמיה, שלאחר שבעים שנות הגלות, שגלו ישראל מארץ ישראל לבבל אחרי חורבן בית המקדש הראשון, עלו רבים מבני ישראל מבבל לארץ ישראל, לאחר שהמלך דריוש הפרסי נתן להם רשות לבנות את בית המקדש. ובאותם זמנים, למרות שהיו צדיקים גדולים בעם ישראל, בכל זאת, מחמת הגלות והצרות הרבות שסבבו את ישראל, רבים מהם התרשלו מאד בקיום המצוות, עד שנכשלו בעבירות חמורות ביותר. בשנה הראשונה לבואם לירושלים, ביום ראש השנה, כינס עזרא הסופר את כל העם, אנשים ונשים, לפני שער המים שהיה בירושלים, וכל העם היו עומדים, ועזרא עמד על מגדל עץ מיוחד שבנו עבור המעמד, והחל לקרוא באזני העם בתורה. כאשר שמעו העם את דברי התורה, החלו בוכים בכי מר, כי הבינו שהם אינם מקיימים את התורה כראוי כלל וכלל, והיה הדבר הזה מאת ה' מן השמים, שישמעו העם את דברי התוכחה שבתורה, ויהיה זה עבורם כאילו נענשו בפועל, לכפר על עוונותיהם. אולם יום ראש השנה, הוא יום טוב, ולא ראוי לבכות בו, שהרי אפילו וידוי לא אומרים ביום ראש השנה. לכן פנה עזרא הסופר את העם, ואמר להם דברי ניחומים, וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר לָהֶם, לְכוּ, אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". גם הלויים שעמדו מצידיו של עזרא, הרגיעו את העם, ואמרו להם שלא יהיו עצובים, וכמו שנאמר: "וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר, הַסּוּ! כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ !וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם." לאחר מכן היה מאורע גדול, שאולי לא היה מעולם, שכל העם, שנשאו נשים שלא עברו גיור כהלכה, מרצונם החופשי, פירקו את הנשואין שלהם עם אותן הנשים, וחזרו לעבוד את ה' בקדושה וטהרה, עם כל בית ישראל. על כל פנים ראינו, שצוה עזרא הסופר את העם, לשלוח מנות לאותם שאין להם מה לאכול בכבוד בימי ראש השנה. שיהיה הדבר הזה להם לתועלת לזכות ביום הדין, ולחזור להיות חביבים לפני הקדוש ברוך הוא. וכן כתבו הפוסקים, שבימים הללו, ימי חודש אלול, ובפרט בערב ראש השנה, יש להרבות כמה שניתן בצדקות, ובפרט לעמלי תורה, כי נאמר "צדקה תציל ממוות", והדרך הנכונה להנצל היא, להקדים את התשובה ואת התפילה ואת נתינת הצדקה, עוד לפני גזר הדין שיהיה בימים הבאים, ולכן יש להזדרז ולא להשאר שאננים, ולתת צדקה, כל אחד לפי מה שהוא מסוגל. ובספר סדר היום (חודש אלול) כתב, שכבר מראש חודש אלול, יש להקדים בתפילה ותשובה וצדקה, ובפרט בערב ראש השנה ממש, שצריך כל אדם בין גדול ובין קטן לעשות בו צדקה ומשפט, וכן נהג רבינו הגאון הפרי חדש (כמו שכתב בסוף סימן תקפא). ואמרו רבותינו (מדרש רבה פר' שופטים), גדולה צדקה, יותר מהקרבנות, שהקרבנות מכפרים בדרך כלל רק על השוגג, כלומר, על מי שחטא בטעות, ואילו הצדקה מסוגלת לכפר אפילו על המזיד. ומרן החיד"א בהערותיו על ספר חסידים (סימן לא), הביא מה שכתב רבינו אפרים, רמז לכך שצדקה היא כמו קרבן, כי המילה "כסף" מורכבת משלוש אותיות, כף, סמך, פה. והגימטריא של שלושת האותיות הללו (כשהן מלאות, כמו שכתבנו, כף סמך פה), היא בדיוק "שה".