עבדו את ה' בשמחה

– דברי מרן זצ"ל למנחמים אותו שאלה: האם ישנו חיוב באמת לעבוד את ה' בשמחה? האם יש איסור לקיים את המצוות מתוך עצב? תשובה: בספר דברים, (כח) ביארה התורה הקדושה את עונשם של ישראל, אם חלילה לא יקיימו את התורה, שהם עתידים לגלות מארצם, ויבאו עליהם כמה תלאות ועונשים קשים, וכמו שאומרת התורה: וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ, וכו', "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". מבואר בתורה הקדושה, כי הקפיד ה' יתברך שיעשה האדם את מצוותיו בשמחה, ולא בצער. ואפילו אם יעשה האדם ויקיים את כל המצוות, אך יעשה כן בעצב, הרי הוא בכלל הקללה, עד שיקיים את מצוות ה' מתוך שמחה. וכמו שהאריכו בזה המפרשים. וכבר כתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות לולב הט"ו), "שהשמחה שישמח האדם בעשיית המצות ובאהבת האל שציוה עליהם, עבודה גדולה היא, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב". וכתב בספר פלא יועץ, שהדבר ידוע שבכל מצוה ומצוה גודל השכר תלוי בגודל המאמץ והטירחה בקיום המצוה. וכן לענין מצות השמחה, שהאיש אשר הוא מר נפש, מחמת דברים שעברו עליו, אם בשעה שהוא מקיים את המצוות, מברך ברכת המזון ומתפלל וכדומה, הוא מפנה את מחשבותיו לשכוח את צערו ולשמוח, ובפרט בשבתות וימים טובים, הרי יגדל שכרו יותר משאר בני אדם בלאו הכי הם שקטים ושאננים. וכשישב מרן זצ"ל בימי האבל על פטירת בנו, בא לנחמו הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, ומרן זצ"ל הזכיר בפניו (ובפני עוד מנחמים), מה שנכתב בספר מגיד מישרים (פרשת בראשית) ששאל רבינו יוסף קארו את המלאך המגיד: נשמותיהם של צדיקים, היכן נמצאות קודם שתבואנה לעולם הזה? אמר לו: נשמות הצדיקים נמצאות תחת כסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. שאל אותו: ולאחר שהנשמה סיגלה בעולם הזה הרבה תורה ומעשים טובים, להיכן הולכת? השיב לו: חוזרת להסתופף תחת כסא הכבוד, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אמר לו רבינו יוסף קארו: אם כן, מה הרויחה הנשמה לאחר כל התלאה אשר מצאה בעולם הזה, וזכתה בעסק התורה ובמצוות ובמעשים טובים, הלא באה מתחת כסא הכבוד, ולשם היא חוזרת? השיב לו המלאך: כבר אמרו חז"ל (בירושלמי פ"ק דערלה הלכה ג), "מי שאוכל מזון של זולתו, מתבייש להסתכל בפניו". כלומר, טבע האדם שאינו רוצה לאוכל לחם חסד. לפיכך, קודם שהנשמה תרד לעולם הזה, אין הנאתה מזיו השכינה אלא בתורת "צדקה", והיא מתבישת מהנאתה, אבל אחר שבאה לעולם הזה והרבתה תורה ומצות ומעשים טובים, היא ניזונת מזיו השכינה בזכות, כמו שנאמר, "בצדק אחזה פניך". והקשה מרן זצ"ל, ממה שאמרו חז"ל בילקוט שמעוני (פרשת אמור סימן תרמב), על מה שכתוב (איוב מא, ג), "מי הקדימני ואשלם", רוח הקודש אומרת, מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה? מי מל את בנו עד שלא נתתי לו בן? מי עשה מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית? מי עשה סוכה עד שלא נתתי לו מקום? מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית?, כלומר, אומרת רוח הקודש, שאין ה' יתברך חייב לאדם תשלום על מעשיו, כי כל מעשי האדם הם מן השפע שנתן לו ה' יתברך. וכמו שנאמר "מי הקדימני ואשלם", כלומר, מי הקדים את ה' ועשה איזה דבר שמגיע לו עליו תשלום? הלא הכל מאת ה' הוא! הרי שגם אחר שבאה הנשמה לעולם הזה ועשתה מצות ומעשים טובים, ישנה טענת "מי הקדימני ואשלם", ואין שכרו אלא בתורת "חסד". ואם כן, חזרה שאלת מרן הבית יוסף למקומה, למה כל התלאה הזאת, לבוא לעולם הזה ולעמוד בנסיונות עד שירבה תורה ומצות, ולבסוף לשוב לאותו מקום ממנו בא, ולהנות מזיו השכינה רק בתורת חסד. ותירץ מרן הקדוש זצ"ל, שכאשר עושה האדם את מצות ה' בזריזות ובהתלהבות רבה ולומד תורה בשמחה ובטוב לבב, אין ערוך אליהם ולשכרם, כי הכל תלוי בדבר המסור בלב, ונעשה בחפץ לב ובשמחה, מתוך יראת ה' טהורה שבליבו. ומידו של האדם כל זאת, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולכן על ידי השמחה, האדם נעשה ראוי "בזכות" כביכול, ולא רק בחסד, לקבל שכר מאת ה'. כי השמחה היא עבודה עצמית של האדם, כמו שכתב הרמב"ם שהבאנו לעיל. ואם כן, אין כאן טענת מי הקדימני ואשלם, כי הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו באמת וצדק. והביא מרן זצ"ל ראיות לדבריו, ואמר, שזהו מה שנאמר, "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה", כלומר: "עבדו ה' בשמחה", בכדי ש"תבואו לפניו