הבטחון בפרנסה

שאלה: האם רשאי אדם מצד ההלכה לעבוד ולטרוח לצורך פרנסתו, לימים שעתידים לבא עליו, או שאולי הדבר אסור, משום שנראה כאילו אין לו ביטחון בהקדוש ברוך הוא שיספק לו כל צרכיו דבר יום ביומו? תשובה: במדרש שוחר טוב (מזמור כג) שנינו: "רבי אליעזר בן יעקב אומר, "למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה". יכול יהא יושב בטל? תלמוד לומר "בכל אשר תעשה". אם עושה, מתברך, ואם אינו עושה, אינו מתברך". ומבואר מן הדברים, שעל האדם מוטלת חובת ההשתדלות לפרנסתו, אלא שעליו לבטוח בה', שעל ידי השתדלותו ימציא לו פרנסתו. כי כך הנהיג ה' יתברך בעולמו, שיתנהל בדרך כלל בדרך הטבע, כי אין רצון ה' שיתנהל עולמו בדרך ניסית, אלא שיתנהל כמה שאפשר בדרך הטבע, ואמנם לעיתים עושה ה' ניסים לעמו ולחסידיו, אך אין הנהגתו עמנו כן בדרך כלל. פסו אמונים ואמנם שנינו במשנה במסכת סוטה (דף מח:): משנחרב בית המקדש, פסו (כלומר פסקו) אנשי אמנה, שנאמר, "הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם". ומפורש בגמרא: "אנשי אמנה", אלו המאמינים בקדוש ברוך הוא, כמו ששנינו: רבי אליעזר הגדול אומר, מי שיש לו פת בסלו (כלומר, שיש לו די צרכו לאותו יום שנמצא בו), ואומר, מה אוכל למחר? (שדואג מה יהיה לו לאכול ביום למחרת), אינו אלא מקטני אמנה. כי היה לו לבטוח בה' יתברך שיספק לו מחיה ומזון בכל יום לאותו יום. אולם מבואר בחידושי המהרש"א, שזוהי משנת חסידים, כלומר, אין הנהגה זו שתובע רבי אליעזר הגדול, חיוב על כל אדם, אלא לחסידים המאמינים בכל נפשם שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס לכל, מקרני ראמים ועד ביצי כינים (לבעלי החיים הגדולים ביותר ועד הקטנים ביותר). ולכן הזכירו על זה במשנה את הפסוק, הושיעה ה' כי גמר "חסיד", שהדברים מכוונים לאותם יחידים, חסידים וצדיקים שבוטחים בכל לבם בה'. ומשמע שעל כל פנים אין איסור מן הדין אם משתדל להשיג יותר מצרכיו של אותו יום לצורך מחרתו, ובלבד שלא יסיר מבטחו מה' יתברך, ולא יאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (בזכות כוחי חכמתי ותבונתי אני מצליח). הנהגת החזון איש ואמנם, הגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל, בעל ספר חזון איש, לא היה לו בדרך כלל כסף מיותר בביתו, ופעם אחת אמרה לו אחותו, ראה, כמה אתה יגע בתורה עד שנתעלית כל כך, ובכל זאת לא הזמין לך ה' יתברך ממון רב! נענה לה הרב, וכי מה חסר לי?, אינני צריך שיהיה לי כסף מונח לו בחשבון הבנק. אלא בכל יום ויום מזמן לי ה' יתברך כל מחסורי. ואמנם כאמור כל זה ראוי לצדיקים השלימים מן השרידים אשר ה' קורא, השמים מבטחם בכל נפשם בה' יתברך, איש איש לפי מעלתו ודרגתו, אבל סתם אדם הצובר לעצמו ממון בכדי שיהיה לו לעתיד לבא, אינו עובר על איסור מן הדין. מידת דרך ארץ ובברייתא במסכת ברכות (דף לה.) שנינו: "ואספת דגנך", מה תלמוד לומר? (כלומר מה רוצה הכתוב ללמדינו בפסוק זה?). אלא לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבם? (כלומר, שהיינו חושבים שבאמת ציוונו ה' יתברך שלא נפסיק מלימוד התורה אף לצורך פרנסתינו), תלמוד לומר "ואספת דגנך", הנהג בהם מנהג דרך ארץ, (כלומר התנהג כדרך שהאדם צריך לעשות למחייתו) דברי רבי ישמעאל. וכמו שפירש רש"י, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שאם לא יעסוק בשום מלאכה, אלא יסמוך על כך שאחרים יפרנסוהו, כגון שיתפרנס מן הצדקה, סופו להבטל אף מדברי תורה. ואף שמבואר שם בגמרא שרבי שמעון בר יוחאי חולק על רבי ישמעאל, וסובר שאין לאדם העוסק בתורה להתעסק בשום דבר, מכל מקום מבואר בגמרא שמידת רוב בני אדם לנהוג כדעת רבי ישמעאל, ודברי רבי שמעון לא שייכים אלא ליחידים מבני עלייה. דברי הגאון היעב"ץ ואמנם נושא זה הוא רחב יותר, ובאמת נראה מכמה מקומות, שזהו חסרון גדול לאדם שאינו בוטח בה' שיספק לו את מחסורו. ובכל זאת, כתב הגאון היעב"ץ בספרו מגדל עוז, שהדבר תלוי גם כן בצורת הפרנסה של האדם. ולדוגמא, חקלאי, שקוצר את תבואתו באביב, בודאי שעליו לשמור על ממונו כדי שיספיק לו לכל השנה. ואי אפשר לומר שיש בזה חסרון אמונה, כי כך הזמין לו ה' את הפרנסה. ולפי זה, בזמנינו, שרוב האנשים מתפרנסים מידי חודש בחודשו, ומידי פעם זקוקים להוצאה גדולה, בודאי שהדבר נכון שיחסכו מכספם כדי שיעמוד להם ליום פקודה. וזוכר אני ששאלתי פעם את סבי מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, אם נכון הדבר שאחסוך כסף לנשואי בנותי? והשיב לי שאין מניעה בדבר, והמובן מדבריו, שכך באמת נכון לנהוג, למי שמסוגל.