שבירך על מאכל בתענית

מי  היום, הוא יום עשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד), "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי (הוא חודש טבת) בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר, בֶּן אָדָם! כתוב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם". ומבואר כי תענית זו נקבעה על ידי רבותינו, ואסור לאכול ולשתות ביום זה, אך איסור זה אינו מן התורה, אלא מדרבנן, כלומר, מכח גזירות רבותינו ומנהגיהם. ועתה נבוא לדון, במי שטעה ביום התענית, ובירך על איזה מאכל, מפני ששכח שהיום הוא בתענית, ולפני שהכניס את המאכל לפיו, נזכר הוא בעצמו, או שאחרים הזכירו לו, שהיום הוא תענית, ואם כן אסור לו לאכול. כיצד עליו לנהוג? ובנדון זה דן בשו"ת הלק"ט, וכתב בקצרה, שיש לטעום מעט מהמאכל, כדי שהברכה לא תהיה ברכה לבטלה. גם הגאון רבינו יונה נבון, רבו של מרן החיד"א, בספרו נחפה בכסף, דן במי שטעה ביום התענית ובירך על המאכל, וכתב, שעליו לטעום מעט מן המאכל, משום שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור חמור ביותר, ולדעת הרמב"ם הוא איסור מן התורה, ואילו טעימת המאכל בתענית, אינה אסורה אלא מדרבנן. לכן, יש להורות לאותו אדם שטעה, שיאכל מעט מן המאכל, ובזה ברכתו לא תהיה ברכה לבטלה. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל דן בענין זה בכמה מקומות, ובפרט בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סימן ה), והביא דברי הפוסקים בזה, והשיב על דברי המשיגים על דברי הנחפה בכסף, והעלה גם הוא להלכה, שמי שטעה ובירך על מאכל בתענית, יטעם מעט מן המאכל, ואחר כך ישלים את התענית עד סיומה. ובמקום אחר הביא מרן זצ"ל, (בשו"ת יחוה דעת ח"ד סימן מא), שמעשה כיוצא בזה אירע להגאון רבי אברהם אלקלעי, כמו שכתב בספרו זכור לאברהם (מערכת בשר בחלב) בזו הלשון: מעשה בא לידי, באחד מימי החורף, שלאחר שאכלתי בשר ועברו ארבע שעות, שכחתי ובירכתי על גבינה, ונתתי לתוך פי, ומיד נזכרתי. והעלה להלכה, שמותר לבלוע מעט מן הגבינה שבפיו, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, ואף על פי שמרן השלחן ערוך פסק שצריך להמתין שש שעות בין בשר לגבינה, מכל מקום מכיון שיש כמה שיטות בדברי הפוסקים בזה, ובפרט מאחר והוא איסור מדרבנן, ואינו איסור מן התורה, בנידון זה לכל הדעות יש להתיר לטעום כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. ומרן זצ"ל חיזק את הדברים בסברות נכונות, והעלה להלכה שכן הדין גם לגבי מי שטעה בתענית, ובירך על המאכל, שעליו לטעום מעט מן המאכל, ולאחר מכן ימשיך את התענית עד הלילה.