דין הכאת ילדים

אמרו בגמרא במסכת מועד קטן (דף יז.), ששפחתו של בית רבי (כלומר, שפחה שהייתה עובדת בביתו של רבינו יהודה הנשיא), ראתה אדם אחד שהיה מכה את בנו גדול, כלומר, הוא הכה את בנו, שלא היה ילד קטן כל כך, אמרה, יהיה אותו איש מנודה, משום שעובר על "ולפני עור לא תיתן מכשול". ופירש רש"י, שכיון שאותו בן לא היה קטן, ואביו מכהו, עלול הוא לבוז ולזלזל באביו, נמצא שאביו מכשילו באיסור. ואמרו שם בגמרא שחכמים לא נהגו קלות ראש בנידוי זה במשך שלוש שנים. כלומר, הסכימו למעשיה של השפחה, שנדתה את אותו אדם. וכבר הזכרנו פעם בקצרה את דברי הרמב"ם, שאסור לו לאדם להכביד עולו על בניו יותר מדאי, בכדי שלא יכשילם באי קיום מצות כבוד אב ואם. וכל שכן שלא יכה את בניו יותר מדאי, שבכך הוא עלול להכשילם יותר באיסורי תורה. ומרן השלחן ערוך פסק כן להלכה, שאסור לאב להכות את בנו גדול, פן יתריס כנגדו, ויחזיר לו, ונמצא עובר על לפני עור לא תיתן מכשול. ופשוט הדבר, שאין חילוק בזה בין בנו לבתו. וכתב הרמ"א, שמה שנאמר מכה בנו "גדול", אין הכוונה בן שלוש עשרה, אלא מגיל עשרים ושתים שנה, שאז עשוי להתריס כנגד אביו. אולם דברי הרמ"א אינם נכונים אלא לפי דורו, שאז היו הילדים מתנהגים בהכנעה רבה בפני הוריהם, אבל בזמנינו שגדלה החוצפה, בלי ספק יש איסור להכות את בנו אף בגיל צעיר יותר, וכמו שכתב הריטב"א, וזו לשונו: "ונראים הדברים דלא גדול, גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו, שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה, ואפילו אינו בר מצוה עדיין, אין ראוי להביאו לידי מכה אביו או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים". עד כאן. וכן פסק מרן רבינו הגדול זצוק"ל. וכתב הרמב"ם, שמלמד תינוקות (כלומר, מלמד ילדים קטנים, שבזמן חז"ל נהגו שהיה מכה את הילדים כדי לחנכם), מכה את התלמידים ברצועה קטנה כדי להטיל עליהם אימה, ואינו רשאי להכותם מכת אויב מכת אכזרי, לכן לא יכה אותם בשוטים או במקלות. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שבודאי שכן הדין לגבי אביו גם כן, שעליו להתנהג עם בניו בנחת, כרחם אב על בנים. ובספר פלא יועץ (להגאון רבי אליעזר פאפו שהיה רב בסיליסטא מחוז דוברוג'ה לפני כמאתיים שנה בקירוב) כתב, שאפילו הבן קטן, כל שיודע בו שאינו מקבל מרות, כמו בדורות הללו שגדלה החוצפה, ובן בועט באביו, צריך דעת מיושבת לאב ולאם שלא ידברו אל בניהם אלא בלשון רכה. וכתב עוד מרן רבינו זצ"ל, שגם כשראוי להכות הקטן לחנכו, כמו שהיה בדורות הקודמים, היה צורך להזהר שלא יכהו בשעת כעסו, שאם יכשל ויכה אותו יותר ממה נכון, מחמת כעסו עליו, והמכה את בנו שלא לצורך גודל עוונו מנשוא, שהרי המרים יד על חבירו נקרא רשע, וגם צריך לנהוג בחכמה שלא לבוא חלילה למצבים קשים, כמו שנמצא בכמה מקרים שהלכו בנים והלשינו למשטרה על הוריהם שמכים אותם וכדי בזיון וקצף. ומן הראוי לציין, שבדורותינו דעת רוב הרבנים, שאין להכות את הבנים כלל, משום שעל ידי זה נוצר קשר לא בריא ולא חם בין הילדים להוריהם, ויש לכך השלכות כבדות משקל לכל חיי הילדים. והנסיון הוכיח, שהורים שחינכו את בניהם במשטר נוקשה ובלי פשרות, הגיעו בדרך כלל לראות בנים ובנות הסרים מן הדרך ובועטים בכל הקדוש והיקר להוריהם. וזאת מלבד הריחוק הנפשי שיש בין הילדים להוריהם, וחוסר המעורבות של ההורים בחיי הילדים, וכל זאת משום שילד בן דורינו לא יוכל להרגיש הזדהות עם אדם שמחנך אותו בנוקשות. ולעומת זאת, ההולך עם בניו לאט לאט, במתינות ונחת, מתוך סבלנות והבנה, זוכה לקשר חיובי יותר עם הילדים, כך שגם עם התבגרותם יוכל למצוא נתיבות ללבבם להשפיע עליהם בדרך נכונה לעלות במעלות טובות. על כן כל אחד יזהר לנהוג בחכמה ובתבונה בחינוך בניו ובנותיו, ויתפלל להשם יתברך שינחהו בדרך נכונה לזכות לרוות נחת מבניו ובנותיו, וגם על האם מוטלת החובה להתחנן לפני הקדוש ברוך, שיזכו לגדל בניהם לתורה וליראת ה', וכל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה'.