חמץ שעבר עליו הפסח

 

חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח  

מסכת פסחים (כח.-כח:) מביאה מחלוקת תנאים בין רבי יהודה לרבי שמעון: '

רבי יהודה אומר שהאוכל חמץ שעבר עליו הפסח עובר בלא תעשה, אלא שאין בו כרת. לומדים זאת מהפסוק "...ולא יאכל חמץ..." (שמות י"ג, ג'), שפירושו: לעולם - גם אחר הפסח והאיסור הוא מדאורייתא.

ואילו רבי שמעון אומר שאין איסורו בלאו, אלא משום שחמץ זה עבר עליו הפסח   - קנסוהו רבנן.

להלכה: חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, מדרבנן.

מדובר על חמץ של ישראל, אבל בחמץ של גוי מותר אף באכילה. גוי אף יכול להביא חמץ שלו לביתו של ישראל, והוא ( הישראל ) אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, משום שכתוב "...ולא יראה לך..." – שלך   אי אתה רואה אבל של נוכרי אתה רואה

ספק חמץ שעבר עליו הפסח

חמץ שנמצא מיד אחר הפסח ואין ידוע אם הוא של נכרי או של ישראל, היות ולהלכה נפסק שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה רק מדרבנן, הרי כמו כל ספק דרבנן – מקילים! ולכן לדעת כולם, הוא מותר בהנאה. יש אומרים שאף באכילה מותר, הדבר תלוי אם חמץ זה נמצא באזור שיש בו רוב יהודי או נכרי .

גזל חמץ ועבר עליו הפסח

ישנו כלל בדיני גזילה האומר, שהגזלן יכול להחזיר את הגזלה, ואומר לנגזל "הרי שלך לפניך" (בבא מציעא, צ"ו:).

כאן יש להעיר, גזלן הוא אדם הלוקח מחברו בחוזקה. כל הגוזל חייב להשיב את הגזלה עצמה , שנאמר "...והשיב את הגזלה אשר גזל..." (ויקרא, ה', כ"ג), בין שהודה הגזלן, בין שבאו עדים הרי הגזלן משלם את הקרן בלבד . כך גם פוסק הרמב"ם (הלכות גזלה פרק א, הלכה ג-ה). ואם הגזלה היא בעין, כלומר שלא עברה שינוי בידי הגזלן הרי הוא מחזירה כמות שהיא, אבל במקרה שהגזלן עשה בגזילה שינוי, הרי הגזלן קנה את הגזלה, גם אם לא היה ייאוש בעלים .

כלומר "שינוי מעשה" חזק יותר מ"יאוש בעלים" מבחינת דיני הקנין ולכן במקרה כזה הגזלן מחזיר רק את   שווי הגזלה   ביום הגזלה ,וההחזר יהיה בתשלום   כספי.

נביא מספר דוגמאות:

אם גזל עצים –   הגזלן מחזיר את העצים עצמם, אם גזל עצים ועשה מהם כלים – הגזלן משלם רק את דמי   העצים -   כלומר הגזלן מרוויח.

אם גזל יין והיין החמיץ   (יש שינוי מראה) – הגזלן משלם את דמי היין כבשעת הגזלה- כלומר הגזלן הפסיד.  

אם גזל עגל ונעשה שור וטבחו או מכרו – פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, שהרי "שלו הוא טובח שלו הוא מוכר"- שקנה הגזלן בשינוי (ראה משנה א', בפרק תשיעי בבבא קמא).

אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח

מחזיר לו את הגזילה כמות שהיא בתנאי שלא נשתנה מראה. מכאן שלמעשה הגזילה נשארת ברשות הנגזל ולכן אולי יכול לבטלה כחמץ שלו, אבל אם לא ביטל הנגזל את החמץ הגזול, הרי הוא אסור בהנאה וההפסד כולו שלו.

חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח .

המשנה מסכת פסחים (פרק ב', משנה ב') אומרת:

"…חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה…".

 

כלומר ישראל יכול, גם לאכול וגם ליהנות מחמץ שעבר עליו הפסח. '

התנא במשנתנו הזכיר "מותר בהנאה" ולא הזכיר מותר באכילה, משום שבהמשך, הסיפא של המשנה מתייחסת "לאיסורי הנאה", אבל נראה שהוא הדין גם באכילה. הירושלמי מוסיף שיש הנוהגים שלא לאכול כלל פת של נוכרי בלי קשר לחמץ, לכן המשנה לא התייחסה לאכילה אלא להנאה בלבד.

כפי שאמרנו, חמץ של נוכרי הנמצא בביתו של יהודי בזמן הפסח, ישראל לא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.

לדוגמא, הביא נוכרי ארגז של ויסקי (חמץ גמור) לבית היהודי בפסח, הרי שהיהודי לא עובר "בבל יראה ובל ימצא" לומדים זאת מהפסוק:   "…ולא יראה לך חמץ… " - שלך אי אתה רואה אבל של נוכרי אתה רואה.

זהו הבסיס למכירת חמץ לגוי . בזמן המכירה עלינו לציין במפורש את סוג החמץ שברשותנו, את מקומו   ואת ערכו. כמו-כן, עלינו לסמן ולכסות את אזור החמץ (רק משום שלא יבוא לידי טעות וישתמש בזה ולא משום "לא יראה"). למעשה לאחר מכירת החמץ, זהו   "חמץ של גוי שהופקד אצל היהודי כשומר חינם", אם כי יש לשומר חינם זה   אחריות על הפקדון.

מכאן שגם במכירת חמץ לגוי יש בעייתיות מסוימת .

חמץ של ישראל הנמצא ברשותו של גוי בפסח, מה דינו?

המשנה במסכת פסחים (ל:), מביאה את המקרה הבא:

"...נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה...".

כלומר, נכרי שהלווה לישראל כסף ובתמורה נתן לו הישראלי משכון שהיה מורכב מדברי מאפה (חמץ) ואמר לו, אם לא אשלם לך עד יום פלוני, הרי חמץ זה קנוי לך מעכשיו . לאחר הפסח – הישראלי יכול ליהנות מחמץ זה. מקרה זה מתאר מצב שכבר הגיע זמן הפירעון והישראלי לא החזיר את ההלוואה, הרי החמץ הופך להיות רכוש הנוכרי מרגע שהישראלי מסר לו חמץ זה למשכון ואם כך הבעיה הופכת להיות "חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח" וכבר הראנו קודם שחמץ זה מותר לישראל בהנאה ואף באכילה.

הרמב"ם (הל' חמץ ומצה, ד', ה') מביא את אותו דיון של משנתנו, אבל מוסיף הערה חשובה שלא נמצאת באופן מפורש בגמרא:

  "...ישראל שהרהין (שפירושו בערבית – משכן)   חמצו אצל גוי, אם אמר לו: אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני, קנה חמץ זה מעכשיו   - הרי זה:   "חמץ ברשות גוי " 

ולכן פוסק הרמב"ם, שחמץ זה יהיה מותר לישראל לאחר הפסח. ומוסיף הרמב"ם, וכל זה שיהיה אותו זמן שקבע לו (להחזר המשכון) קודם הפסח , אבל אם לא אמר לו כלום, הרי משכון הזה   הוא   חמץ הנמצא אצל הגוי בחזקת פיקדון ולכן הוא אסור בהנאה לישראל - לאחר הפסח.

התנאי להיתר – הוא אך ורק אם אנו בטוחים שהחמץ שייך לגוי כל זמן הפסח. הסיבה לקביעה זו של הרמב"ם היא העובדה שבעיקרון, יכול ישראל לבוא באמצע הפסח אל הנוכרי ולהחזיר לו את ההלוואה ואז אוטומטית החמץ עובר לרשותו של הישראלי וזה איסור מוחלט, לכן קבע הרמב"ם שאם הישראל לא קבע זמן להחזר החמץ לפני הפסח, הרי חמץ זה אסור בהנאה. תנאי זה, שיש לקבוע את זמן ההחזר לפני הפסח, לא מופיע בגמרא !

נראה שהרמב"ם מסתמך על הדין הבא: ישראל המקבל משכון – הרי המשכון ברשותו וחייב באחריות של גניבה ואבדה (הל' שכירות, פרק י', א'), אבל גוי המקבל משכון מישראל אינו נחשב ברשותו כלל ולכן אינו חייב בגניבה ואבדה.

הראב"ד משיג על הרמב"ם. לדידו , אפילו הגיע זמן הפירעון לאחר הפסח, מכל מקום אם הישראל לא החזיר את ההלוואה, הרי נעשה החמץ אוטומטית קנוי לנכרי משעת ההלוואה - לפני הפסח, ולכן יהיה חמץ זה מותר בהנאה לאחר הפסח גם אם הייתה אפשרות שה - ישראל יחזיר את ההלוואה בתוך הפסח כדברי הרמב"ם.