התולה בזכות עצמו

 

שאלה: אני אדם אמיד ברוך ה', ואני נותן הרבה צדקה. נקלעתי למצוקה, וביקשתי שה' יזכור לי את הצדקה שאני עושה ובזכות זה יושיע אותי. חבר אמר לי שאסור לומר כך. האם זה נכון?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף י:), אמר רבי יוחנן בשם רבי יוסי בן זמרא, כל התולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו. כלומר, כל מי שמבקש בתפלתו שה' יעזור לו מפני זכויות שיש בידו, אם יענו לו מן השמים, לא יהיה הדבר בזכות זכויותיו, כי תפילה כזו אינה רצויה כל כך לפני ה'. ואילו להיפך, מי שמבקש מה' שיעזור לו בזכות אחרים, כמו אבותיו וכדומה, הרי שתפילה כזו רצויה לפני ה'.

וכן אמרו בגמרא, שמשה רבינו ביקש מה' שיעשה את רצונו בזכות אחרים, כמו שאמר משה: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ". ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא נענה לתפלתו בזכות עצמו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם, לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו". ולעומת זאת חזקיהו המלך ביקש מה' שיענה לו וירפא אותו בזכות עצמו, שנאמר: "זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל". וכאשר נענה ה' לתפלתו אמר לו: "וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי". כלומר, לא בזכותך אני נענה לתפלתך, אלא בזכות דוד עבדי.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (מאור ישראל, ברכות י:) הסביר, שגם חזקיהו המלך הזכיר את הזכויות של אבותיו, ולא תלה את הכל בזכות עצמו, אולם את רוב מעייניו תלה בצדקות שהוא עשה בעצמו, שכמעט לא היה מלך צדיק ממנו, ואילו את זכות אבותיו לא הזכיר אלא כדבר נוסף, המצטרף אל העיקר. אבל משה רבינו לרוב ענוותנותו, לא הזכיר את זכותו בכלל.

ומכאן אנו למדים, שלא נכון הדבר, שכאשר אדם מתפלל לפני ה', יזכיר את זכויותיו, שהרי עדיין אנו רחוקים מאד מלעשות את רצונו של ה' יתברך כראוי.

לעומת זאת, כתב רבינו האר"י, שכאשר אדם מתפלל בשעת צרה, נכון הדבר שיזכיר את זכויותיו בתפלתו, ועל ידי כך תשמע תפלתו יותר. והדברים קשים, שלכאורה בגמרא מבואר בפירוש שלא כדברי רבינו האר"י.

ומרן החיד"א בספר חומת אנך (דף יט ע"ג) הביא בענין זה, דברים שדרש הרב הקדוש רבי יהודה חאביליו, על מה שאמר יעקב אבינו בשעה שהתפלל לה' יתברך: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ", שכוונתו של יעקב אבינו היתה לרמוז, על מה שעשה הרבה צדקה, ועל ידי כך נתמעט ממונו מכל החסדים שעשה. ועל זה אמר "קטונתי מכל החסדים". והדברים עולים בקנה אחד עם דברי רבינו האר"י, שבשעת צרה ראוי לו לאדם להזכיר את זכויותיו לפני ה' יתברך.

והוסיף על כך מרן החיד"א, דבר נפלא, שעל ידו יתיישבו הדברים. וזו לשון מרן החיד"א: ואני הדל למדתי מזה, שכשמזכיר זכויותיו בעת צרה, יהיה בדרך נעלם (כלומר, בלשון רמז, כמו שיעקב אמר "קטונתי מכל החסדים", ולא הזכיר בפירוש שעשה מצוות), שאם יזכיר את זכויותיו בפירוש, יקטרגו עליו, שהמצוות לא היו כתקנן. עד כאן דברי החיד"א.

נמצא אם כן, שכשאדם נמצא בצרה, ראוי לו להזכיר את זכויותיו, אם אמנם יש לו זכויות מיוחדות, אך לא יאמר בפירוש "זכור לי שעשיתי מצוות וחסדים ולמדתי תורה" וכיוצא בזה, שהרי בגמרא אמרו בפירוש שלא נכון לנהוג כך, אלא יאמר בדרך רמז, שיכולה להשתמע לשני פנים. לדוגמא, אם למד הרבה תורה, והוא זקוק לרפואה, יאמר: יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה כדי שאוכל להמשיך לעסוק בתורה. וכן על זה הדרך.

וה' ישמע תפלתינו. אמן.