פרשת השבוע צו

מאמרו של הרב יעקב ששון שליט"א, נכד מרן זצ"ל נאמר בפרשת השבוע: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ". אמרו רבותינו (בספרא, פרשת אמור, הובא בפירוש רש"י): אין "צו" אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס. כלומר, מאחר ובציווי של קרבן העולה, יש הוצאה כספית גדולה, שהרי קרבן עולה כולו עולה כליל על גבי המזבח, לכן זירז הקדוש ברוך הוא את הכהנים בעשיית הקרבנות הללו באופן מיוחד. יש לשים לב לדברים. ישנם הרבה נסיונות בעולם, אולם לפעמים האדם מתנסה בנסיון, שממש עלול לגרום לו לאבד את שיווי משקלו. לעתים הנסיון נוגע בנקודות נפשיות, שמערערות את יסודות ההגיון של האדם, ועלינו מוטל, להיות מוכנים לקראת נסיונות כאלה. בתלמוד ירושלמי במסכת תרומות, הובא מעשה ברבי יוחנן, שאבד לו כיס מלא מעות (ארנק עם הרבה כסף), לאחר שנוכח שאבד ממנו הכיס, בא התלמידים ושאלוהו שאלה עמוקה בתורה, ולא ידע רבי יוחנן להשיב להם. אמרו לו: וכי מפני שאבדת את מעותיך, אבדת את דעתך? מדוע אינך יודע להשיב? אמר להם רבי יוחנן: הדעת, תלויה בלב, והלב תלוי בכיס. לכן איני יודע להשיב לכם כעת! למדנו, שבמקום שיש לאדם הפסד, ובפרט הפסד ממוני, יש לחשוש שהדבר יגרום גם לחסרון הדעת. לכן הוצרכה התורה לזרז באופן מיוחד את הכהנים על הקרבנות שיש בהם הפסד ממוני, שלא יתרשלו במלאכתם, מלאכת שמים. והנה עלינו להתבונן: הרי במדרש שהובא בפירוש רש"י, נאמר שהזירוז שנאמר לאהרן, היה לצורך מיידי, אך גם לדורות. והנה באותה תקופה, של אהרן הכהן, אמנם היו קרבנות, אך מה שייך לומר, שמצוות הזירוז הזו נאמרה לדורות? הרי לאחר שנחרב בית המקדש, אין כלל קרבנות, ולשם מה אנו זקוקים לזירוז מיוחד? הסביר זאת יפה בספר "שער בת רבים", על פי מאמר רבותינו בסוף מסכת מנחות, על הפסוק "זאת תורת החטאת", ו"זאת תורת האשם", "שכל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם", אמר רבא: "זאת התורה לעולה למנחה לחטאת", מי שיש בידו תורה, אינו צריך, לא עולה ולא מנחה ולא חטאת! נמצאנו למדים, שמי שזוכה לעסק התורה, הרי זה כאילו הוא הקריב קרבנות בבית המקדש! ומעתה, יבוא אדם ויאמר, איך אעסוק בתורה? הלא אני צריך לעבוד כל היום לפרנסתי, ויהיה לי הפסד גדול אם אלמד כל יום כמה שעות! גם האם המודאגת תוכל לומר, איך אשלח את בני ללמוד תורה? הלא רק אם אשלח אותו לחינוך כללי, תהיה תקוה שהוא יוכל להתפרנס בכבוד גדול, יהיה רופא, או מתכנת מחשבים, אך אם ילמד תורה, מה יהיה עליו? לכן זירזה אותנו התורה באופן מיוחד, זיכרו! היו זריזים! כאשר אדם מזדרז לדבר מצוה, או לכל דבר, הוא מרוכז בתכלית היטב היטב, הוא אינו פונה לשום שיקולים צדדיים, אדם שמבין את ערכה של התורה הקדושה, את מעלת לומדיה, אשר על שכרם נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך",  מי ששם על לבו את האמונה, שאין לך דבר יקר ערך בכל המצוות כולן כמו תלמוד תורה, כמו שנאמר "יקרה היא מפנינים", יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, (סוטה דף ד.), וכן נאמר "וכל חפצים לא ישוו בה", ופירשו רבותינו (מועד קטן ט.), שאפילו חפצי שמים, שהם המצוות, אין להם שווי ביחס ללימוד התורה, מי שמבין את הדברים, הרי יזכה ויהיה זריז נשכר, לעסוק בתורה בעצמו, ולחנך את בניו בכל היכולת לזכות ולהיות מלומדי התורה. לדאבונינו, היו זמנים שהענין הזה נשכח מן הלב. במשך מאות בשנים, היו בישראל גדולי תורה, וכל אם יהודיה חלמה, שיהיה בנה תלמיד חכם, ולכולם דאגו מן השמים שתהיה פרנסתם מצויה, אם בדוחק ואם בריוח. אך לפני למעלה ממאה שנה, כאשר החלה תנועת ההשכלה להתפשט בתוככי קהילות הקודש, זרעה הרס נורא, וכמעט נשתכחה תורה מישראל. הנה לדוגמא בארצות המזרח, במשך שנים מועטות ממש, כמעט נכחד שם לומדי התורה! במדינת תורכיה, בעיר קושטא המפוארה, ובאיזמיר, שם היה מרכז התורה, שם גדלו גאוני עולם לאלפים, חסידים וקדושי עליון, אשר עד היום בכל זמן דבריהם נלמדים בבתי המדרשות, והנה בתוך כמה עשרות שנים, הוציאה הקהילה מתוכה רואי חשבון לעשרות, עורכי דין, רופאים ומהנדסים, אך רובם ככולם רחקו ממקור מים חיים, מחיי תורתינו הקדושה. וכך אירע בתוניס, בסאלוניקי, ובעוד קהילות הקודש, שספגו מכה רבה ועצומה, מחמת התרשלות ותמימות, וחוסר תשומת לב, שבאו מחמת מעשיהם ותרמיתם של ה"משכילים". זכורני בהיותי ילד, אמרתי למרן הסבא זצ"ל, שפלוני אומר, איך יוכל בן ישיבה להתפרנס, הלא אין לו אפילו "בגרות"?! אמר לי מרן זצ"ל, "גם לי אין בגרות", התורה מעשירה את לומדיה! אנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס לכל, עלינו רק להשתדל בכך! ופעם אמר לי, ראה, שהיינו עניים מרודים, בקושי היה לי ירק לאכול עם הלחם, כך היינו אני, וגם ידידי הגאון רבי ברוך בן חיים, והנה ברוך ה', "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", הנה אנו מתפרנסים ברוך ה', וגם חכם ברוך בן חיים, שהיה עני מרוד, נסע לארצות הברית, ונעשה שם רב גדול בישראל, וברוך ה' פרנסתו מצויה. "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר" (אבות פ"ד מ"ט). גם בזמנינו רואים אנו כן, עין בעין יראו בשוב ה' ציון. יתכן לומר, שענין זה נרמז בהמשך הפסוק, "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ", שרמז לנו בזה, שמי שמזרז את עצמו לעסוק בתורה, הנה הוא חושב, ומה יהיה בעתיד? לא כדאי שארויח עוד מעט כסף, שיהיה לי לעת זקנה? אף אתה אמור לו: "היא העולה על המזבח כל הלילה, ואש המזבח תוקד בו", בתחילת השריפה, נדמה שצריך חומרי בעירה כדי להבעיר את האש, אולם כאן, אין זו אש טבעית, אלא אש המזבח הדולקת לעד ולעולמי עולמים, אש קודש הבוערת ומחיה את לבותיהם של בעלי התורה בישראל. אשרינו מה טוב חלקינו, שיש לנו בזמנינו את האפשרות להרבות בעסק התורה, שאם בדורות הקודמים, שהיתה באמת עניות נוראה מצויה בכל מקום, והקשיים היו רבים מאד, בכל זאת כמעט ולא היתה קהילה בישראל שלא היו בה לומדי תורה, בתוניס, מרוקו, עיראק, ספרד ואיטליה, צרפת וטורקיה, באשכנז ובפולין ובכל מקום ומקום, התקיימו ישיבות, בהן עסקו תלמידי חכמים בתורה יומם ולילה, ובעלי בתים היו באים לחצרות בית ה' לעסוק בתורה, ואף הנשים היו בקיאות בהלכה, ומלאות וגדושות ביראת שמים טהורה. אם כך, על אחת כמה וכמה בזמנים הללו, שהאפשרויות רבות יותר לרוב בני האדם, בודאי חובה כפולה ומכופלת עלינו, להזדרז בענין לימוד התורה, ולחזק את ברכי לומדי התורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. שבת שלום!