אם הערתי מים מכלי ראשון על שקית תה בשבת, האם התה מותר בדיעבד בשתיה

 

תשובה: במשנה (שבת מב.) מובא שמותר לתת תבלין בכלי שני ואסור בכלי ראשון. הראשונים כתבו שמכך אין לדייק מאומה לעניין עירוי. שכן מן ההיתר לגבי כלי שני ניתן להסיק שעירוי אסור ורק בכלי שני התירו. ומאידך מן האיסור לתת תבלין בכלי ראשון ניתן לדייק שעירוי מותר. והוא מח' ראשונים והסוגיה ארוכה ומבוארת. ולהלכה פסק מרן בש"ע (סי' שיח ס"י) שעירוי ככלי ראשון. וכ"פ בחזו"ע (שבת ח"ד עמ' שכו) שאסור לערות מים חמים מכ"ר על עלי התה בשבת.

 

המקור להיתר זה של הנאה ממעשה שבת בדבר שיש בו מחלוקת, הוא מהפרי מגדים (סי' שיח א"א סק"י) בעניין מי שבישל דבר שהיה מבושל כמאכל בן דרוסאי, חצי בישול או שליש בישול, וחימם את התבשיל על הפלטה עד שנתבשל לגמרי. הדבר שנוי במחלוקת אם יש בזה איסור משום בישול. לדעת הרמב"ם (פ"ט מהל' שבת ה"ג) והטור (סי' שיח) אם אינו מבושל כל צרכו, שייך בו איסור בישול. אבל לדעת הרא"ש (פ"ג דשבת סי' יא) והמאירי (שבת יח:) ועוד ראשונים, אין איסור בישול אם הוא כבר מבושל כמאכל בן דרוסאי. ומרן הש"ע (סי' שיח ס"ד) פסק כדעת הרמב"ם שיש בישול אחר בישול כשאינו מבושל כל צרכו. ולכן צריכים להקפיד על זה לכתחילה, אבל בדיעבד מותר לאכול תבשיל זה. וזה בנין אב לכל הלכות שבת שיש בהן מחלוקת, אם עבר ועשה בדיעבד מותר בהנאה. וכ"פ המ"ב (סי' שיח סק"ב, כז ועוד). וכ"פ מרן זצוק"ל בספרו חזו"ע (שבת ח"ד עמ' תיח).

 

והנה כתב המ"ב (סי' שיח ס"ק עד) שאם עבר ועירה מים, אסור בדיעבד. והוא פלא שהרי איהו גופיה כתב (סי' שיח ס"ק ב) הכלל של הפמ"ג לעיל. ואולי לזה רמז שכתב שם בס"ק ב וצ"ע קצת על דברי המ"א (שם ס"ק לב) בענין עירוי. 

 

ועוד יש להקשות דהמ"ב עצמו בסי' שכא (סקמ"ה) בדין של חיתוך ירקות דק דק כתב שקרוב הדבר לידי חיוב חטאת, וגם בדיעבד אסור לאכול. ולכאורה קשה כי זהו דבר השנוי במחלוקת, מאחר שלדעת הרמב"ם מותר לחתוך ירקות אלו, ובדיעבד יש להתיר ליהנות. (ובמקום אחר כתבנו ליישב דבריו).

 

והן אמנם שהפרי מגדים בעצמו (סי' שיח מש"ז ס"ק ג) צידד לאסור במקרים דומים השנויים במחלוקת, משום שבמוצאי שבת התבשיל יהיה מותר, והרי זה כדבר שיש לו מתירין שלא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכמבואר במסכת ביצה (ג:) לגבי ביצה שנולדה בשבת או ביום טוב שאסורה מדרבנן, מטעם פירות הנושרין, או מטעם משקים שזבו, או מטעם הכנה דרבה, אבל לכל הדברות הוא איסור דרבנן, ואף ע"פ כן אמרו שם שספיקה אסורה. מטעם דבר שיש לו מתירין, ופירש רש"י טעם האיסור, שהרי אפשר לאכול ביצה זו רק פעם אחת, ולכן עד שתאכלנו היום באיסור מדין ספק דרבנן לקולא או מדין ביטול ברוב, תאכלנו לאחר השבת בהיתר גמור. והוא הדין בדבר שנעשה בשבת ויש מחלוקת אם מותר לעשותו, אין לנו להקל מטעם ספק דרבנן להקל, שהרי אם זה נעשה בשוגג, בשבת אסור לכולם ובמוצאי שבת מותר לכולם, ואם זה נעשה במזיד לאחרים אסור בשבת, ובמוצאי שבת יהיה מותר להם, ובדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא.

 

 

מרן זצ"ל בספרו לוית חן (סי' מג. וכ"ה בהליכות עולם ח"ד עמ' לג) עמד על טענת הפרי מגדים, איך אפשר להתיר הנאה ממעשה שבת בדבר שיש מחלוקת, והלא הוא כדבר שיש לו מתירין. ותירץ ע"פ דברי הפר"ח (סי' תצז ס"ג) שלא אומרים ספק דרבנן לקולא בדבר שיש לו מתירין, רק כאשר יש ספק במציאות, כמו הנידון במסכת ביצה שלא יודעים אם הביצה נולדה ביום שישי או בשבת, זה ספק חלש שלא אומרים עליו ספק דרבנן לקולא כי הוא דבר שיש לו מתירין, אבל יש ספק יותר חזק, כאשר הוא ספק פלוגתא דרבוותא, מחלוקת הפוסקים, שיש לנו פוסקים שאומרים בפירוש שהדבר מותר, בזה אומרים ספק דרבנן לקולא גם בדבר שיש לו מתירין, וכ"כ עוד אחרונים כלל זה. ולכן גם בנידוננו שעבר על דבר השנוי במחלוקת הפוסקים, יש להתיר בדיעבד ליהנות ממנו כדין ספק דרבנן לקולא. ואולי יש לצרף ד' הרה"ג רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים (חאו"ח סי' קיח) שכתב להתיר עירוי רותחים על התה בשבת משום שהוא קלוי על ידי טסי נחושת מלובנים באור, וכאילו נצלה או נאפה וכו', ע"ש (ועי' למרן זצ"ל בשו"ת יחו"ד ח"ב סי' מד שדחה דבריו, ע"ש).

 

הלכך להלכה, אף שאסור לערות מים על שקית תה בשבת, בדיעבד שעירו מים אין התה נאסר