פרשת השבוע ויצא

מאמר מהרה"ג רבי יעקב ששון שליט"א, נכד מרן זצ"ל בפרשת השבוע, לאחר שנגלה ה' יתברך ליעקב בחלום, והבטיח לו את ברכותיו, "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", היה יעקב ירא מאד מן החלום אשר חלם, וכך נאמר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר, אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים". ופירש רבינו עובדיה ספורנו: יעקב נדר, שאם יהיה לו את המעט שבמעט, כדי שיוכל לקיים את עצמו, מוכן הוא להתחייב לשלימות מוחלטת בעבודת ה', לעמוד בכל הדרישות, אפילו על פי מידת הדין! יש כאן יסוד גדול – שנינו במסכת אבות: "אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה". כי מי שאין לו מה לאכול, כיצד יעסוק בתורה? וכתב רבינו עובדיה ספורנו, שמן הטעם הזה, יעקב אבינו הקדים לברך את זבולון, שעסק בסחורה, לפני שבירך את יששכר שעסק בתורה, כי אי אפשר לעסוק בתורה מבלי שיהיה לו די מחסורו. ולכן גם הקדים הכתוב בברכת כהנים, "יְבָרֶכְךָ ה'", בממון. "וְיִשְׁמְרֶך", מהפסדים. ורק אז: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ", במאור תורתו, כי אם אין קמח, אין תורה. אולם נתבונן, יעקב אבינו לא מבקש מה' יתברך, עושר, כבוד, נכסים, או כל דבר גשמי נוסף, הוא מבקש את המעט שבמעט, מפני שיעקב אבינו מבין ויודע היטב, כי כל הענינים הגשמיים בעולם, אין להם ערך, אלא כדי שיוכל האדם לקיים באמצעותם את התורה והמצוות. לכן אמר יעקב, כי די לו ב"לחם לאכול ובגד ללבוש", הצרכים הבסיסיים ביותר לקיומו. שמעתי ממרן הסבא רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שבהיותו נער, היה הולך בכל יום שישי ללמוד בבית הכנסת "צופיוף" שבירושלים. שם היתה ספריה גדולה, של הגאון רבי יוסף ידיד הלוי, ולכן מרן זצ"ל חיבב מאד את הלימוד באותו בית כנסת. וכך סיפר מרן: הייתי הולך מידי יום שישי, מתפילת השחר, ועד לכניסת השבת, והייתי לוקח איתי "איזה בננה אחת" כדי שאוכל ללמוד, וכך הייתי לומד עד כניסת השבת! סיפר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, כי לא פעם אירע שמרן זצ"ל היה "מתעורר" מלימודו, רק כאשר הציבור היו מגיעים כבר לתפילת מנחה ולקבלת שבת, שאז היה ממהר מאד לביתו, מתרחץ, ושב לבית הכנסת להתפלל. כך נראו חייהם של גדולי ישראל, שכל עניני העולם היו בשבילם כאין וכאפס, וגם לנו אנו, אנשים רגילים, עלינו לזכור את המושגים הללו, שהעולם הזה דומה לפרוזדור, שבסופו טרקלין גדול, ועלינו להכין את עצמינו לקראת העולם האמיתי, עולם השכר הנצחי! כל זה נכון כאשר אנו מתבוננים פנימה, אל עצמינו, אולם כאשר מדובר באנשים אחרים, אז התמונה צריכה להשתנות בתכלית, אם יש סביבינו מי שמתקשה, שאין לו "כדי מחסורו", אין לו מה שהוא רגיל, יש להשתדל, להיות ערני ולסייע ככל הנדרש, גם בדברים שאינם הכרחיים. סיפר מגיד המישרים הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (הובא בספר "והגדת" על פרשתינו), שבימי מלחמת העולם, כאשר הגרמנים והרוסים כבשו את פולין, נותר מקום אחד לפליטה מן המלחמה, היא מדינת ליטא, שעמדה בתווך. המוני בני הישיבות שהיו בפולין, מצאו אז מקלט בעיר וילנא, עירו של גאון ישראל רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי. רבי יעקב, אף הוא היה אחד מאותם בני ישיבה, ובבואו לעיר וילנא, חשק מאד מאד להכנס לפני הגאון רבי חיים עוזר, ולשאת ולתת עמו בדברי תורה. ואמנם, נקבעה לו פגישה עם הרב. בלילה שלפני הפגישה, רבי יעקב בקושי הצליח להרדם, מרוב התרגשות לקראת הפגישה הצפויה, הוא שינן במאמצים גדולים את כל הסוגיות המרכזיות במסכת יבמות, בה עסק באותה שנה, כדי שכאשר הגאון ידבר איתו, הוא יוכל להתבטא בצורה ראויה. למחרת, הגיע רבי יעקב אל ביתו של הגאון. עמדו שם כשלושים איש שהמתינו לתורם, עד שנפתחה הדלת, ומקורבו של רבי חיים עוזר, קרא בשמו של רבי יעקב. רבי יעקב עמד נרגש, והיה בטוח שהשאלה הראשונה שישאל אותו הרב תהיה, "מה אתה לומד כעת"? להפתעתו, הגאון רבי חיים עוזר שאל אותו שאלה אחרת: "מתי קבלת לאחרונה מכתב מההורים"? השיב רבי יעקב, "כבר חצי שנה שהקשר מנותק, כי הם נותרו בצד הרוסי". שאל עוד רבי חיים עוזר: "האם יש לך שמיכה"?, על מקום שינה, לא שאל, כי לאף אחד לא היה היכן לישון, ישנו על ספסלי בתי המדרש, אולם מי שלא היתה ברשותו שמיכה, היה עלול לקפוא מקור. השיב רבי יעקב: "יש לי שמיכה". שאל רבי חיים עוזר: "אפשר לראות את הנעליים שלך"? הציג רבי יעקב את נעליו בפני הגאון, שהיו קרועות לגמרי, מיד נתן הרב בידו של רבי יעקב סכום כסף לרכישת נעליים חדשות, הוסיף ואמר: "כאן הוא ביתך, הוא פתוח עבורך עשרים וארבע שעות ביממה"! הגאון לא חקר על הלימוד, לא ביקש לשמוע מה חידש הבחור, מה שעניין אותו היה, הצרות והבעיות של היהודי שעומד לפניו! כאלה היו גדולי ישראל! שבת שלום!