פרשת השבוע פקודי

מאמרו של הרה"ג יעקב ששון שליט"א, נכד מרן זצ"ל נאמר בפרשת השבוע, אחר סיום הכנת המשכן וכל כליו: "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה", ופירש רש"י: שלא היו יכולים להקימו, מפני כובד הקרשים של המשכן, ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך זכות מיוחדת, שהוא יקים את המשכן. וכך אמר ה' למשה: משה! עסוק אתה בידך, ותהיה נראה כאילו אתה מקים את המשכן, והוא יזדקף ויקום מאליו! לכן נאמר בהמשך הפרשה: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ "הוּקַם" הַמִּשְׁכָּן. לא שמשה רבינו הקים אותו, אלא הוא "הוקם" מאליו, בדרך נס. הערה נפלאה העיר כאן הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: הוא ערך חישובים מדוייקים, ועלה בידו, שמשקל כל אחד מקרשי המשכן, שהיו גדולים מאד ומצופים זהב, הוא כשלושה טונות ושש מאות קילו! כלומר, משקל עצום, ולכן בלי ספק היה כאן נס גדול בכך שמשה הצליח להקים את המשכן. אך אם כך, הוא מקשה: איך שייך בכלל לומר "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן", עם כל גבורתו הנפלאה של משה, שהיה גיבור, כפי שהגמרא במסכת נדרים (דף לח.) אומרת, שאת האהל על גבי המשכן, פרש משה בעצמו, אך עם זאת, את המשכן עצמו, העצים, הוא לא הקים! הוא עשה "כאילו" הוא מקים, אך בתורה נאמר שהוא הקים את המשכן ממש? איך יתכן הדבר? מסביר רבי יעקב זצ"ל: כי באמת המשכן האמיתי, נבנה בתוך לבו של האדם! כמו שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", וכן נאמר בתהלים: "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם", וכפי ששורר הגאון רבי אלעזר אזכרי בעל ספר "חרדים", (והוא מחבר הפיוט "ידיד נפש): "בְּתוֹךְ לִבִּי, מִשְׁכַּן אֶבְנֶה לְזִיווֹ", וגם משכן זה, קשה כל כך להקימו! אבל, "עֲסֹק אַתָּה בְּיָדְךָ, נִרְאֶה כִּמְקִימוֹ, וְהוּא נִזְקָף וְקָם מֵאֵלָיו"! עליך לעשות רק מה שאתה יכול לעשות, ומן השמים יעזרו שתזכה לסיים את המלאכה. אדם צריך לשאוף תמיד למעט יותר מיכולתו, הוא יכסוף לכך, ישתוקק, ויבקש מה' שיעזור לו, והבא להטהר, מסייעין בידו! גם אם נראה שמאד מאד קשה, כאשר רוצים באמת, ומתפללים על רוחניות, ומשתדלים כפי מה שניתן, זוכים למעלות גדולות! ואספר מעשה אחד, שהבאתי בספרי "אביר הרועים" חלק שני. המעשה הוא על הגאון רבי יוסף זרוק, שהיה מחכמי ישיבת "פורת יוסף", והוא דוגמא ומופת, איך שאדם יכול להגיע למעלות עצומות, למרות שתנאי החיים שלו, קשים מאד, ולא נראה כי יש לו תקוה בכלל. ביום שרבי יוסף נולד (בשנת התרס"ט – 1909), במדינת לוב, ראו אותו המיילדות, שאין בו רוח חיים, וברוב צערם הודיעו ליולדת, ראי כי בנך המת. התייפחה האם בבכי ותדור נדר ותאמר, ה' צבאות! אם ראֹה תראה בעוני אמתך, וזכרתני ולא תשכח את אמתך, והחיית את בני זה, ונתתיו לה' כל ימי חייו, שאשמרנו לשתלו בחצרות בית ה', לשקוד על דלתות התורה והעבודה על ימי חייו! אך יצאו הדברים מפיה, והנה הבחינה אחת המיילדות כי ניכרים בילד סימני חיים קלושים, ומיד הרימתו והחייתו, והכל הודו לה' יתברך מחיה המתים, אשר נתן לאשה את שאלתה אשר שאלה מאתו. אמנם עם תוקף הדחק והתלאות, נשכח מבני משפחתו של הילד נדרה של אמו, אשר אמרה כי תקדישנו אך ורק ללימוד התורה. ועל כן כשהגדיל מעט, היה אביו לוקחו עמו לחנותו, שם היה משתעשע עמו, ומלמדו מעט מסחר וכיוצא בזה. בהיותו כבן חמש שנים, התפשטה בעירו של רבי יוסף זרוק מגפת האדמת, גם הילד יוסף נדבק במחלה, ואיבד את מאור עיניו בעינו האחת, ורק עינו השנית עוד האירה במעט. שמעו הוריו על רופא מומחה הנמצא בעיר אחרת, שיש בכחו לרפא את הילד, ולחדש את מאור עינו האחת, שעוד לא נתעוור בה לגמרי. אך בנסיעתם אל הרופא, אחד הנוסעים סטר לילד על עינו, ומגודל המכה איבד את ראייתו לגמרי. ואמנם בבדיקה שערך לו רופא מומחה, הודיע לילד ולהוריו, כי הילד נעשה עיור, ולא יוכל לראות עוד כל ימי חייו. ביום ההוא, חשך עליהם עולמם, ומה מאד נשבר לבם של ההורים ושל בנם, בהשמע בשורה מרה כזו, כי איבד הילד את מאור עיניו ונעשה עיור. וכמנהג נשים צדקניות, ישבה האם לחשב מעשיה, מפני מה באה עליה הצרה הגדולה הלזו? ובעודה חושבת, ספקה כפיה, בזוכרה את הנשכחות, כי היא נדרה נדר לאלקיה, להקדיש את בנה לעבודתו, והדבר נשכח ממנה, כי כל הימים היה הילד עם אביו בבית המסחר. על כן נתייפחה האם מאד במר לבה, באמרה כי עתה נעשה בנה חשוב כמת, לגבות את חובה. באותה העת, נמנו וגמרו הורי הילד לשלם נדרם, ולקחת את בנם לתלמוד תורה, להושיבו עם שאר הילדים, אולי יוכל הילד לתפוס משהו מן הנלמד. אמנם בתוך ימים אחדים הודיע המלמד להורי הילד, כי מחמת מצבו, אין הוא תופס דבר ממה שלומד, ואפילו מעט דברי תורה שלמד מקדם, נשכחו ממנו מחמת חוליו. ובכל המאמצים שעשה המלמד ללמדו, העלה חרס בידו. שמע כן אביו של רבי יוסף, ופרץ בבכי מר, ובתחנונים מעומק לבו ביקש מהמלמד שימשיך ללמד את בנו תורה, ואחר משא ומתן שהיה ביניהם, הסכים המלמד להושיב את הילד בקצה הכיתה, אך הודיע להוריו, כי לא ייחד עמו את הדיבור ללמדו, ורק אם יקלוט איזה דבר מן האויר, יערב לו, כי לא יוכל המלמד לעכב את כל התלמידים מפני תלמיד אחד. מן היום ההוא, היו הורי הילד מתפללים בבכיות ותחנונים לפני ה' יתברך, שיאיר עיני בנם בתורתו. ובנוסף על כך, שכר לו אביו שני מלמדים שילמדוהו באופן פרטי בבוקר ובערב. אך הילד היה קשה תפיסה ביותר, ורק בעמל גדול היה מבין דבר קטן, לאחר שהיה לומדו בחשק רב. כשראה אביו של הילד את צערו, כי הוא משתדל מאד בלימודו ואינו מבין, נכנס פחד בלבו, שמא יכנס בנו לדיכאון מרוב עגמת נפש. על כן הגה רעיון, שילמד בנו לנגן בכינור, ועל ידי זה תכנס שמחה בלבו. אך כשהציע כן בפני בנו, אמר לו הלה, כי שום דבר לא יחזק את רוחו מלבד עסק התורה, כי את כל ימיו היה חפץ להקדיש אך ורק ללימודה. וכך היה מתפלל בדמע לפני ה' יתברך, שיאיר עיניו בתורה, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי. בימים ההם, היה אביו של הילד יוסף, חוקר אחר רפואה לבנו. והיה שולח לארצות רחוקות, אולי משם תבוא ישועתו. עד כי בהיות הילד בן אחת עשרה שנים ומחצה, נודע לאביו על רופא גדול באיטליה, שיוכל לרפאות את עיני בנו. לשם כך, נקבעה פגישה אצל הרופא, והחלו האב ובנו לארוז חפציהם לקראת הנסיעה הארוכה. לשמע בשורה טובה זו, שמח הילד עד אין קץ, שכן בהיותו רואה כאחד האדם, יוכל לעסוק בתורה כאוות נפשו, כך המשיך בלימודיו בשמחה ובתקוה גדולה, עד שהגיע הלילה האחרון קודם יום הנסיעה לאיטליה. בלילה ההוא, הלך הילד יוסף לבית הכנסת הסמוך לביתו, ובהתרגשות גדולה פתח את דלתות ההיכל. באותו רגע, חש כאילו שערי שמים פתוחים לפניו, והחל ממרר בבכי לפני ה' יתברך, בזעקות ובתחנונים גדולים מקירות לבו, שישמע אל חי העולמים פוקח עורים את תפלתו, ויראה בצערו הרב, להשיב לו מאור עיניו. וכך סיפר רבי יוסף שאמר בתפלתו, "אנא ה', רחם נא עלי אני עבדך השפל יוסף, ותפקח את עיני, כדי שאוכל לראות את אותיות התורה, כדי שאלמד ללא שום מניעות והגבלות". בכה הילד עד שנרדם סמוך להיכל הקודש. בחלומו, והנה הוא רואה את אליהו הנביא זכור לטוב, ופניו כפני מלאך האלקים, והוא עומד ושמח עם עוד אנשי מעלה. נגש אליו אליהו, ואמר לו, דע בני, שבשמים ראו גודל צערך, ונתנו בידך שתי ברירות, או שתתרפא, אך תסור מעליך ההשגחה המיוחדת, ותהיה כאחד האדם, או שתשאר עיור, אבל תזכה לראייה רוחנית, שתהיה בקי בכל התורה כולה. השיב הילד בשמחה, כי הוא מסכים לתנאי השני. ויקץ משנתו והנה חלום. למחרת, הלך הילד יוסף לתלמוד תורה. והנה שאל המלמד איזו שאלה, ולא נמצא אפילו אחד מן התלמידים שידע להשיב. קם הילד יוסף, ואמר כי הוא רוצה להשיב, דחהו המלמד, עד שראה את עקשנותו, והרשה לו לומר את דבריו. עמד הילד, והשמיע כל לשון הגמרא בעל פה, והסביר פירושי הרב על דברי הגמרא, והשיב לשאלה אשר נשאלה עתה. ואילו הרופאים, נואלו למצוא רפואה למכתו. כשסיפר כן רבי יוסף זרוק בזקנתו, סיים, "מאותו יום ואילך, כל מה שלמדתי ושמעתי לא מש מזכרוני". הוא היה מיוחד במינו בין חכמי הישיבה, והיה בעל בקיאות יוצאת דופן, וגם היה תומך ומעריץ נלהב במרן זצ"ל, שגם הטריח את עצמו כמה וכמה פעמים לסייע לרבי יוסף בפרנסתו, ורבי יוסף היה מן הרבנים שתמכו בכל כוחם במינוי מרן זצ"ל למשרת ראשון לציון עוד בשנת התש"כ (1950). נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ, ויהיו גם הדברים לרפואה שלימה לנינו, כפיר חיים בן מרים, שנפצע קשה במהלך המלחמה בעזה, שה' ישלח דברו הטוב וירפאהו רפואה שלימה, אורך ימים ושנות חיים. שבת שלום!