בגמרא במסכת ברכות (דף נד עמוד א) אמרו, שכל אדם שנעשה לו נס, בכל פעם כשהוא עובר במקום שנעשה לו נס, עליו לברך: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". וכן אמרו שם בגמרא, שהיה אדם אחד שהלך בדרום נהר פרת, ובא אריה לטרוף אותו, ונעשה לו נס והוא ניצל מן האריה. לאחר מכן בא לפני רבא וסיפר לו מה שעבר עליו. אמר לו רבא, בכל פעם שתגיע לאותו מקום בדרום נהר פרת, עליך לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".


ומכאן למדנו שכל אדם חייב להודות לה' יתברך על נסיו שבכל יום עמנו. ובפרט על מאורעות יוצאי דופן שעוברים על האדם.


אולם לא על כל נס שנעשה לאדם עליו לברך "שעשה לי נס במקום הזה", אלא על נס "היוצא ממנהג העולם" בלבד. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן ריח, על פי דברי רבי דוד אבודרהם בשם הרא"ש מלוניל), שאין לברך ברכת שעשה לי נס, אלא על נס היוצא ממנהג העולם. כמו אדם שהלך במדבר והתנפל עליו אריה להרגו, שאז בודאי ההצלה היא ניסית, ועל נס כזה יש לברך בשם ה' "שעשה לי נס במקום הזה".


אבל על דברים אחרים שקוראים לאדם, לדוגמא, מי שנפל אל עבר פסי הרכבת, והספיק לברוח משם כמה שניות לפני שעברה הרכבת, הרי אין זה נס היוצא ממנהגו של עולם, ואין לברך עליו "שעשה לי נס במקום הזה". וכן מי שנקלע למקום שירו שם יריות, והיריות לא פגעו בו, אינו יכול לברך ברכה זו, שהרי אין זה דבר החורג ממנהגו של עולם.


וזו לשון מרן זצ"ל בענין זה: מי שנעשה לו נס היוצא ממנהג העולם, כגון שנפלה עליו תקרה או אבן גדולה, שבדרך הטבע עלול הוא למות, או שנפל תחת גלגלי מכונית, וניצול ממוות, בכל עת שיגיע למקום ההוא יברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". וכל יוצאי ירכיו, כלומר בניו ובנותיו ונכדיו ונכדותיו, כאשר יגיעו למקום זה, יברכו "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה נס לאבינו במקום הזה". אבל על נס שהוא ממנהג העולם, כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה, או שירו עליו יריות ולא פגעו בו, אינו מברך "שעשה לי נס".


וברכה זו אפשר לברך רק פעם אחת בשלושים יום.


אולם הדבר ברור, שגם על נס שלא חורג ממנהג העולם, חובה על האדם להודות לה' יתברך על כל הטובות אשר גמלנו, ובחודש אלול שנת התשס"ו (2006), חלה מאד מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, והוצרך שיעשו לו צינתור קשה מאד, ובכל תפוצות ישראל העתירו אז בתפלה לרפואתו, וכל תלמידיו היו חרדים ממצבו ומתפללים יומם ולילה לרחמי ה'. עד שנעשו נסי נסים, וחזר מרן זצ"ל לאיתנו לגמרי, וכך מתאר זאת מרן זצ"ל בעצמו:


אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו, אהללה שם אלקים בשיר ואגדלנו בתורה, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. בחודש אלול תשס"ו הוצרכתי לעבור צינתור קשה, וגם לאחר מכן נהייתי וחליתי כמעט בכל חודש תשרי תשס"ז, יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני, ובחסדי ה' יתברך חזרתי מעט לבריאותי, כי ברבים היו עמדי, ובזכות תפלת הרבים שאינה חוזרת ריקם, זכיתי לרחמי ה' יתברך, ולאט לאט אני שב בעזרת ה' יתברך לאיתני. ובפי תפלתו של רבי ישראל נג'ארה, "הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם, נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתֶךָ, אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ בְּהַרְאוֹתָָהּ נֹעַם זִיוךָ, אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא וְהָיְתָה לָהּ שִׂמְחַת עוֹלָם", וזיכני ה' יתברך לכתוב בענין ברכת ההודאה בכל חודש תשרי תשס"ז, הפעם אודה את ה'. (חזון עובדיה ברכות עמוד שלח).

0 תגובות